WPATH יודע שילדים לא יכולים להסכים לאובדן פוריות יאטרוגני

היבט מכריע נוסף בתהליך ההסכמה מדעת שחברי WPATH מודים שהוא מופר הוא הנושא של מתן אפשרות לקטינים להסכים למסלול טיפול שעלול לגרום לעקרות. WPATH' s SOC8 קובע כי על הרופאים ליידע את הצעיר על “ אובדן הפוריות הפוטנציאלי והאפשרויות הזמינות לשימור הפוריות.” על ידי תמיכה במתבגרים בגיל ההתבגרות המוקדמת לקבל גישה להתערבויות הורמונליות שעלולות להשאיר אותם עקרים, קבוצת הבריאות הטרנסג'נדרית המובילה בעולם רומזת שלקטינים יש את היכולת הקוגניטיבית לקבל החלטה כזו לגבי עתידם.

עם זאת, מבפנים, חברים בולטים ב-WPATH מודים שזה בלתי אפשרי עבור מתבגרים להבין את חומרת ההחלטה. ד"ר רן מאסי, פסיכולוג ומחבר שותף של פרק המתבגרים של הסטנדרטים העדכניים ביותר של טיפול, אמר לפאנל כי על פי SOC8, “ זה' מעודד, ואתי, לדבר על אפשרויות שימור פוריות, ” מדגיש שזה “ אפילו חשוב עבור בני נוער שהולכים על חוסמי התבגרות מינית מכיוון שרבים מאותם צעירים ילכו ישירות לטיפולים הורמונליים מאשרים אשר יבטלו את התפתחות בלוטות המין שלהם המייצרות זרע או ביציות,” פונקציה שהמטופלים הצעירים עשויים לרצות “ אם הם רוצים להיות שותפים של מישהו אחר מאוחר יותר בתרומה של חומר גנטי לרבייה.”

Metzger הגיב כי “ זה' תמיד תיאוריה טובה שאתה מדבר על שימור פוריות עם ילדה בת 14, אבל אני יודע שאני ' m מדבר אל קיר ריק,” מוסיף, “ הם' d be like, ew, kids, babies, gross.”

“ או, התשובה הרגילה היא, ‘ I' אני רק הולך לאמץ.’ ואז אתה שואל אותם, ובכן, במה זה כרוך? כאילו, כמה זה עולה? ‘ אה, חשבתי שהלכת לבית היתומים, והם נתנו לך תינוק.’ ”

הערה זו התקבלה בחיוכים והנהונים מהפאנל. הערות אלה מוכיחות שחברי WPATH מודעים לכך שהמטופלים הצעירים שיאבדו את פוריותם כתוצאה מטיפולים מאשרים מגדר תורמים' עדיין לא מבינים מה הם מקריבים. הם לא מבינים איך הם עשויים לרצות ילדים ביולוגיים משלהם יום אחד, והם אפילו לא מבינים איך אימוץ עובד או כמה מפרך זה יכול להיות להרות תינוק באמצעות הפריה חוץ גופית.

ההערות הפרטיות הללו עומדות בניגוד מוחלט ל-WPATH' העמדה הפומבית. בהצהרה שפורסמה לאחרונה המתנגדת לאיסור האמריקאי על התערבויות לשינוי תכונות מין לקטינים, WPATH אמר, “ היתרונות שיש להתערבויות הרפואיות ההכרחיות הללו עבור הרוב המכריע של בני הנוער; מתועדים היטב. ספקים המעריכים בשיתוף פעולה בני נוער' הבנה של עצמם, זהותם המגדרית ויכולתם לקבל החלטות מושכלות לגבי התערבויות רפואיות/כירורגיות (שאינן מוצעות לפני גיל ההתבגרות ולעולם לא בלי הנוער' s agreeent) ממלאים תפקיד חשוב מאוד במזעור חרטה עתידית.” עם זאת, חברי WPATH יודעים שרמת ההבנה הזו פשוט אינה אפשרית, מה שהופך את WPATH' s הצהרה לא ישרה.

מה' יתרה מכך, החברים מודעים לכך שכבר קיים מחקר המראה חרטה משמעותית על רבייה בקרב קבוצה של מטופלים הולנדים שהיו מהראשונים שעברו דיכוי התבגרות מוקדמת.

Metzger סיפר לפאנל על נתונים שהוצגו על ידי חוקרים הולנדים בפגישה שנערכה לאחרונה של האגודה האנדוקרינית לילדים. “ חלק מהחוקרים ההולנדים נתנו כמה נתונים על מבוגרים צעירים שעשו מעבר מיגדרי ו[חוו] חרטה רבייתית, כמו חרטה, ו-it' s שם,” הוא אמר, “ ואני לא ' לא חושב שמשהו מזה מפתיע אותנו.”

אחת הסיבות לכך שמצגר אינו מופתע היא שהוא הבחין בחרטה אצל מטופליו

“ אני חושב שעכשיו כשאני עוקב אחרי הרבה ילדים עד אמצע שנות העשרים לחייהם, I' m כמו, ‘ אה, הכלב לא' לא עושה את זה בשבילך, נכון?’ הם' relike, ‘ לא, פשוט מצאתי את השותף הנפלא הזה, ועכשיו אני רוצה ילדים’ ו-da da da. אז אני חושב, אתה יודע, זה לא' t הפתיע אותי,” אמר מצגר.

למעשה, הממצאים הראשוניים של המחקר שאליו מתייחס מצגר הוצגו כמה חודשים לאחר מכן ב-WPATH' s סימפוזיון בינלאומי במונטריאול בספטמבר 2022.⁴⁸צוות החוקרים ההולנדים הציג את תוצאות המחקר ארוך הטווח הראשון של צעירים שדוכאו התבגרותם, וכפי שהציע מצגר, התוצאות היו רחוקות מלהיות מעודדות.

בקטע שכותרתו "הרהור על החשיבות של בניית משפחה ושימור פוריות", ד"ר ג'ויס אסלר חשפה כי 27% מהצעירים שעברו דיכוי התבגרות מינית מוקדמת ואחריו הורמונים בין-מיניים והסרה כירורגית של האשכים או השחלות, כעת, בגיל ממוצע של 32, מתחרטים על הקרבת פוריותם, או כפי שניסחו זאת החוקרים ההולנדים, “ מוצאים את אי הפוריות שלהם בעייתית.” 11% נוספים אינם בטוחים כיצד הם מרגישים לגבי אי הפוריות שלהם, ובעוד שאף אחד מהם לא בחר בשימור פוריות בצורה של הקפאת ביציות או זרע לפני תחילת המעבר הרפואי בגיל ההתבגרות, 44% מהנקבות ו-35% מהזכרים שנולדו היו בוחרים כעת בשימור פוריות אם יכלו לחזור אחורה בזמן. לרוב, 56%, ממשתתפי המחקר יש רצון לילדים או שכבר יש להם “ מילא את התשוקה הזו,” ככל הנראה על ידי אימוץ.

שיעור החרטה של 27% הוא גם ככל הנראה הערכת חסר. אסלר מצטט משתתפת אחת שלא מצאה את אי הפוריות שלה & #8220; בעייתי,” שהגיב, “ אני יכול למצוא את זה בעייתי, אבל זה' זה מעט מדי ומאוחר מדי. למרבה הצער, אני יכול' לא לשנות את זה, גם אם הייתי רוצה.” כמו כן, כמו רוב המחקרים האחרים בתחום זה, גם מחקר זה סובל מאובדן גבוה למעקב, כאשר 50.7% מהמשתתפים המתאימים לא השתתפו, כך שאיננו יכולים לדעת את שיעור החרטה האמיתי בקבוצה זו של צעירים.

Berg ציינה כי הנושא של ילדים בני 9 המתמודדים עם הבנת סטריליות לכל החיים גרם לה “ מבולבל,” ומצגר הודה בכך ש“ רוב הילדים לא נמצאים בשום מקום בשום סוג של מרחב מוחי כדי לדבר על זה בצורה רצינית.” זה מפריע למומחה WPATH, שרק רוצה “ ילדים להיות מאושרים, מאושרים יותר, ברגע.”

תוך מתן עדיפות להקלה על ילד' המצוקה ברגע הנוכחי במחיר הפוריות העתידית שלהן מוטעית מאוד, מצגר מעיר הערות נוספות המצביעות על כך ש-WPATH' s טיפול מאשר מגדר לא' אפילו לא להשיג את המטרה המפוקפקת הזו. מצגר אומר לשים ילד בן תשע על חוסמי התבגרות מינית לפני שהוא מגיע לגיל פיתוח הזהות המינית שלו “ לא יכול להיות גדול,” ומודה שרופאים מאשרים מגדר הם “ במידה מסוימת גוזלת מהילדים האלה את הדברים המיניים המוקדמים עד האמצעיים של גיל ההתבגרות ש' קורה עם עמיתיהם הסיסג'נדרים.”

גיל ההתבגרות הוא תקופה קשה עבור כל אדם צעיר מכיוון שהוא משתוקק להתקבל בקרב בני גילו. אריק אריקסון, פסיכואנליטיקאי ילדים, הצהיר כי המטרה העיקרית של גיל ההתבגרות היא לבסס זהות.⁴⁹ הוא ראה את גיל ההתבגרות כתקופה של בלבול והתנסות. בונים על אריקסון' הפסיכולוג ההתפתחותי הקנדי ג'יימס מרסיה טבע את המונח “ השעיית זהות, ” מתאר את שלב ההתבגרות כחקירה ולא כזמן שבו אדם צעיר מחויב למטרה או זהות אחת.⁵⁰

פיתוח זהות בשלב מכריע זה מסתמך במידה רבה על אינטראקציות חברתיות, וחווית הבידוד והבדידות מצערת במיוחד עבור אדם צעיר שעדיין מוצא את דרכו בעולם. לכן, מצגר' ההערות מראות ש-WPATH מקדם ביודעין טיפול רפואי שעלול להחמיר מתבגר' במקום להקל עליהם, כלומר התערבות רפואית זו, שמגיעה במחיר כה עצום, נכשלת אפילו בהשגת Metzger' המטרה המוטעית של יצירת ילדים “ מאושר יותר ברגע.”

מה' s more, שרשור ב-WPATH' פורום ההודעות הפנימי מספק הוכחה לכך שחלק מהמתבגרים עם עיכובים התפתחותיים מקבלים חוסמי התבגרות מינית. עוזר רופא ופרופסור בבית הספר לרפואה של ייל פרסם בקבוצה וביקש עצה לגבי ילד בן 13 עם עיכוב התפתחותי שכבר קיבל חוסמי התבגרות מינית אך ייתכן שלא יגיע ל-“ רף התפתחותי רגשי וקוגניטיבי שנקבע על ידי [SOC8] במסגרת הזמן האופיינית למתבגר אם בכלל” לתת הסכמה קוגניטיבית להורמונים בין-מיניים. הפרופסור והקלינאי בייל רצו לדעת מתי זה יהיה מוסרי לאפשר למטופל הצעיר להתקדם ל-“ טיפול הורמונלי מאשר מגדר.”

פסיכיאטר מנובה סקוטיה השיב כי “ העיקרון המנחה יהיה לשקול את הנזק של פעולה לעומת אי פעולה.” חבר WPATH זה הגדיר “ harm” כעוצר את דיכוי ההתבגרות המינית והמליץ כי לא ניתן להמשיך חוסמי התבגרות מינית ללא הגבלת זמן ללא הורמון סטרואידים מיני. מטפל מפנסילבניה השיב ואמר, “ [k]מזהים עם מוגבלות שכלית מסוגלים להסכים לניתוחים אחרים, ” ותהיתי אם חסר הקשר חשוב בפוסט המקורי.

פעיל ופרופסור למשפטים באוניברסיטת אלברטה שיתף מאמר שעזר לפרופסור מייל לפתור את החידה האתית הזו. “ ללא קשר למטופלים' קיבולת, בדרך כלל אין אף אחד בעמדה טובה יותר לקבל החלטות רפואיות הנוגעות לליבו של המטופל' זהות המטופלים עצמם,” אומר העיתון, ומוסיף כי מכיוון ש“ מגדר מתייחס באופן ייחודי לזהות אישית ומימוש עצמי, הורים... לעתים רחוקות נמצאים בעמדה טובה יותר לקבל החלטות רפואיות מורכבות.” ⁵¹

כי הורים הם בדרך כלל “ סיסג'נדר, ” כלומר לא טרנסג'נדרים, הם “ לעתים רחוקות יש להם הערכה אינטימית של טרנסג'נדריות או דיספוריה מגדרית, ולעולם אין להם הערכה אינטימית של המטופל' סובייקטיביות מגדרית, ” קורא את העיתון. לעומת זאת, למטופלים, אפילו מתבגרים מעוכבים התפתחותית, יש “ הבנה אינטימית של הסובייקטיביות המגדרית שלהם” וכמעט תמיד יהיה לו “ הערכה משמעותית, אם כי מוגבלת” של הסיכון לנזק ואי פוריות.

לכן, על פי היגיון זה, קטינים המזדהים כטרנסג'נדרים, אפילו אלה עם בעיות נפשיות חמורות או עיכובים התפתחותיים, יכולים “ להעריך את שני הצדדים של המשוואה, ” כלומר, הם נמצאים בעמדה טובה יותר מהוריהם לקבל החלטות רפואיות מורכבות שיהיו להן השלכות לכל החיים

פעיל פוליטי זה, שאין לו הכשרה רפואית, תורם לעתים קרובות לשיחות בתוך פורום WPATH. עם זאת, דעה זו היא, למעשה, עולה בקנה אחד עם WPATH' העמדה הרשמית לגבי מתן אפשרות למתבגרים עם עיכוב התפתחותי לתת הסכמה קוגניטיבית להתערבויות ניסיוניות לשינוי תכונות מין. בהצהרה פומבית משנת 2022, WPATH קרא לעיכוב או מניעה של חוסמי התבגרות מינית והורמונים בין-מיניים ממתבגרים עם אוטיזם מתקיים במקביל, הבדלים התפתחותיים אחרים או בעיות נפשיות & #8220; לא שוויוני, מפלה ומטעה.” ⁵²

גניבת זהותם המינית המתפתחת של מתבגרים מהווה בעיה נוספת לפאנל המומחים של WPATH. כפי שמצגר מציין, הקבוצה הזו' הדחפים המיניים מדוכאים, כלומר הם לא “ ללמוד איך לאונן.” עם זאת, אותם ספקי שירותי בריאות מוטלים לדון באפשרויות שימור פוריות עם מטופליהם שאינם מצוידים התפתחותית להבין את התהליך. במקרה של זכרים מלידה, הקפאת הזרע מחייבת שהמתבגר יגיע לשלב התפתחותי מכריע זה. במיוחד עבור בנים, ההיגיון של התערבות מוקדמת מכתיב לדכא את ההתבגרות המינית בהקדם האפשרי, כלומר לפני שלהורמונים אנדוגניים יש סיכוי להפוך את הגוף לפורה.

Berg מודע לבעיה זו, ואומר לקבוצה, “ במובנים מסוימים, הדברים שאתה צריך לעשות כדי להיות מסוגל לשמר את הפוריות שלך עשויים להיות מעבר למקום שבו הצעיר נמצא מבחינת ההתפתחות המינית שלו, ועדיין, זה' סוג של מה' s צריך לקרות.”

ברפואת ילדים מסורתית, סוג זה של שיחה יתרחש רק באונקולוגיה. שימור פוריות מוצע לילדים עם הפרעות מסוימות בהתפתחות המינית (DSDs) ומצבים בריאותיים נדירים אחרים, ⁵³ אך רק טיפול בסרטן ורפואה מאשרת מגדר גורמים לאי פוריות יאטרוגנית, כלומר פרוטוקול הטיפול הוא שהורס את האדם הצעיר' פוריות. לפני הופעת הטיפול המאשר מגדר, הסיבה המוצדקת היחידה לעיקור קטין הייתה אבחנה של סרטן שעלולה לסכן חיים

בהצהרה פומבית של WPATH משנת 2020, שנכתבה במשותף על ידי שניים מהסדנה לאבולוציה של זהות

פאנליסטים, קבוצת הבריאות הטרנסג'נדרית המובילה טוענת כי “ באופן כללי, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש והרפואה עורכים הערכות של כל נער/משפחה כדי להבטיח שהתערבויות המשמשות לקידום רווחה רגשית ופסיכולוגית אצל בני נוער אלה מתאימות ועונות על האדם הצעיר' הצרכים הנפשיים והרפואיים הספציפיים.” ⁵⁴

“ כתוצאה מכך, אנשי מקצוע בעלי ניסיון והכשרה להבנת התפתחות מתבגרים ודינמיקה משפחתית מוכנים להבין את הגורמים הבסיסיים מאחורי מצגת קלינית ספציפית,” אמר WPATH. “ טובת הילד היא תמיד מעל לכל ספק מורשה אחראי.”

השוו את זה למה שחברי WPATH אומרים כשהם חושבים שהציבור לא מקשיב. ג'יימיסון גרין, פעיל זכויות טרנסג'נדרים, נשיא WPATH לשעבר, ואחד ממחברי ההצהרה, אמר לפאנל שמטופלים רבים עשויים אפילו לא לראות אנדוקרינולוג ובמקום זאת הם מקבלים את “ שלהם; הורמונים שנקבעו דרך הרופא העיקרי שלהם שאינו ' אני באמת יודע בהכרח הכל על טיפול בטרנסים.”

Green מאמין שספקי הטיפול הראשוני הללו הם צודקים “ מנסה לתמוך” אבל מסביר שמכיוון שתחום הרפואה המגדרית הוא “ חדש” ו-“ שנוי במחלוקת,” מטופלים, אפילו מבוגרים משכילים שניגשים לטיפול בפעם הראשונה, ימהרו להציץ בטופס ההסכמה מדעת, לא ייקחו שום מידע פנימה, ויגידו, “ הראה לי היכן לחתום. כי זה הרגע שלי, אני חייב לתפוס אותו.”

הערה זו עומדת בסתירה מוחלטת ל-WPATH' ההצהרה הרשמית הטוענת כי צוות של אנשי מקצוע בתחום הרפואה ובריאות הנפש מעריך בקפידה מטופלים צעירים. וזה לא' זה פשוט קורה עם גישה להורמונים. גרין משמיע את אותן הערות לגבי הסכמת מטופלים לניתוחים משני חיים.

“ אנשים גם מפחדים פעמים רבות מניתוח, ולכן הם יכולים לקרוא אנשים אחרים' תיאורים על ניתוחים, והם' יחמיצו פרטים, או שהם' יפספסו את פיסת המידע החשובה ביותר עבורם פשוט בגלל שהם' מפחד לקרוא אותו,” הסביר גרין.

⁴⁸ Steensma, T. D., de Rooy, F. B. B., van der Meulen, I. S., Asseler, J. D., & van der Miesen, A. I. R. (2022, 16–20 בספטמבר). טיפול בטרנסג'נדרים לאורך השנים: מחקרי מעקב ארוכי טווח ראשונים וחקר היחס בין המינים במרפאה למגדר ילדים ומתבגרים באמסטרדם [מצגת בכנס].

⁴⁹ Erikson, E. H. (1968). זהות: נעורים ומשבר. Norton & Co.

⁵⁰ Kroger, J., & Marcia, J. (2011). סטטוסי הזהות: מקורות, משמעויות ופרשנויות. ב (עמ' 31-53). https://doi.org/10.1007/978-1-4419-7988-9_2

⁵¹ Ashley, F. (2023). הנוער צריך להחליט: עקרון הסובסידיות בשירותי בריאות טרנסג'נדרים לילדים. J אתיקה רפואית, 49(2), 110-114. https://doi.org/10.1136/medethics-2021-107820 https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/35131805/

⁵² WPATH, ASIAPATH, EPATH, PATHA ו-USPATH Response to NHS England in the United Kingdom (UK). (2022). https://www.wpath.org/media/cms/Documents/Public%20Policies/2022/25.11.22%20AUSPATH%20Statement%20reworked%20for%20WPATH%20Final%20ASIAPATH. אפת. פאטה. USPATH.pdf?_t=1669428978

⁵³ Rodriguez-Wallberg, K. A., Marklund, A., Lundberg, F., Wikander, I., Milenkovic, M., Anastacio, A., Sergouniotis, F., Wånggren, K., Ekengren, J., Lind, T., & Borgström, B. (2019). מחקר פרוספקטיבי של נשים ונערות העוברות שימור פוריות עקב אינדיקציות אונקולוגיות ולא אונקולוגיות בשוודיה - מגמות בחולים' בחירות ותועלת השיטות שנבחרו לאחר מעקב ארוך טווח. Acta Obstet Gynecol Scand, 98(5), 604-615. https://doi.org/10.1111/aogs.13559

⁵⁴ Ibid (n.45)

WPATH אינו קבוצה מדעית

WPATH מציגה את עצמה לעולם כארגון מדעי. הקבוצה מתארת את "תקני הטיפול" שלה כ"מבוססים על המדע הטוב ביותר הזמין וקונצנזוס מקצועי של מומחים."

בנאום שנערך בטקסס ב-2022, אמרה מזכירת המשנה לבריאות של ארצות הברית, אדמירל רייצ'ל לוין, כי הגישה של WPATH לרפואה היא "חופשית מכל אג'נדה מלבד להבטיח שהחלטות רפואיות מונחות על ידי מדע." ⁵⁵ במאמר דעה בניו יורק טיימס מאפריל 2023, טענה נשיאת WPATH, באוורס, כי "תחום הרפואה הטרנסג'נדרית מתפתח במהירות, אך הוא מדויק ומונע תוצאות כמו כל התמחות אחרת ברפואה." ⁵⁶

"אפשרו לשאלות המדעיות הנותרות להיענות על ידי חוקרים מומחים, ללא השפעת פוליטיקה ואידיאולוגיה," התחננה באוורס.

עם זאת, השיטה המדעית היא גישה שיטתית לקביעת עובדות באמצעות בדיקות וניסויים קפדניים. בתחום המחקר הרפואי, תהליך זה כולל התבוננות במצב רפואי הדורש התערבות וגיבוש השערה לגבי טיפול שעשוי להיות יעיל. השערה זו נבחנת לאחר מכן באמצעות ניסויים מבוקרים בקפדנות, רצוי כאלה שהם גם אקראיים וגם כפולי-סמיות, כלומר המשתתפים מוקצים באופן אקראי לקבוצות שונות, וגם המשתתפים וגם החוקרים אינם יודעים איזו קבוצה מקבלת את הטיפול ואיזו מקבלת פלצבו או התערבות חלופית. השלב הקריטי האחרון בתהליך הוא מעקב, כלומר יש לעקוב אחר כל המשתתפים במשך זמן מספיק ולנתח את התוצאות בקפידה כדי להעריך את יעילות ובטיחות הטיפול.

קבצי WPATH מכילים ראיות רבות לכך שהארגון המוביל בעולם בתחום הבריאות הטרנסג'נדרית אינו מכבד את התהליך המדעי המבוסס היטב.

אפילו המונח "תקני טיפול" הוא כינוי מוטעה כאשר הוא מיושם על SOC7 ו-SOC8 של WPATH. "תקן טיפול" הוא מונח משפטי, לא מונח רפואי, ומייצג "את הרף שקובע אם התחייבויות מקצועיות כלפי מטופלים נענו." ⁵⁷ אי עמידה בתקן הטיפול היא רשלנות רפואית, שעשויה לגרום להשלכות משמעותיות עבור ספקי שירותי הבריאות.

עם זאת, החל מ-SOC7 של WPATH ואילך, אין "תקנים." סקירה שיטתית של הנחיות קליניות ברפואת מגדר משנת 2021 לא רק דירגה את SOC7 כאיכות נמוכה, אלא גם דירגה אותה כ"לא מומלצת." ⁵⁸ הסקירה הסתיימה בתקווה ש-SOC8 הקרוב ישפר את החסרונות הרבים של SOC7, אך במקום זאת, SOC8 התרחק עוד יותר מעמידה בהגדרה של תקן טיפול.

SOC8 של WPATH נותן לספקי שירותי בריאות מאשרי מגדר אישור לעשות כל מה שהמטופל מבקש, בהיעדר ראיות מדעיות, בידיעה שחברות הביטוח יציעו כיסוי משום שכל התערבות מוגדרת כ"הכרחית מבחינה רפואית." בו זמנית, ספקים אלה מאמינים שהם מוגנים מפני תביעות רשלנות משום שהם נצמדים ל"תקני טיפול" מאושרים אלה, שבאמת, אינם מכילים "תקנים" ממשיים שכן כל הקריטריונים הם אופציונליים.

⁵⁵לוין, ר. (2022). דברי מזכירת המשנה לבריאות של HHS, אדמירל רייצ'ל לוין, לכנס Out For Health 2022. משרד הבריאות והשירותים האנושיים של ארצות הברית. https://www.hhs.gov/about/news/2022/04/30/remarks-by-hhs-assistant-secretary-for-health-adm-rachel-levine-for-the2022-out-for-health-conference.html

⁵⁶"מה שלימדו אותי עשרות שנים של מתן טיפול רפואי טרנסג'נדרי." הניו יורק טיימס, 2023, https://www.nytimes.com/2023/04/01/opinion/trans-healthcare-law.html.

⁵⁷ונדרפול, ד. (2021). תקן הטיפול. Innov Clin Neurosci, 18(7-9), 50-51. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC8667701/#:~:text=The%20standard%20of%20care%20is%20a%20legal%20term%2C%20not%20a,legal%20standard%20varies%20by%20state.

⁵⁸דאהן, ס., קונולי, ד., אריף, א., ג'ונג'ו, מ. ה., ביולי, ס., ומידס, ק. (2021). הנחיות קליניות בינלאומיות לאנשים מיעוטי מגדר/טרנס: סקירה שיטתית והערכת איכות. BMJ Open, 11(4), e048943. https://doi.org/10.1136/bmjopen-2021-048943

בסיס הראיות החלש לדיכוי גיל ההתבגרות

בשום מקום לא ניכרת הזנחתו של WPATH לתהליך המדעי בצורה ברורה יותר מאשר בתמיכתו בשינוי תכונות מיניות של מתבגרים הכולל חוסמי התבגרות, הורמונים חוצי-מין וניתוחים לקטינים הסובלים מדיספוריה מגדרית. קבוצת הבריאות הטרנסג'נדרית הבולטת בעולם תומכת בפרוטוקול טיפולי שנוי במחלוקת זה, וקבצי WPATH מכילים ראיות רבות המראות עד כמה מעט ידוע על התרופות והשפעותיהן לטווח ארוך.

במאמר משנת 2023, "המיתוס של מחקר אמין",⁵⁹ טוענים אברוצזה ואחרים כי הפרקטיקה של ביצוע שינויי תכונות מיניות בקטינים באמצעות חוסמי התבגרות, הורמונים חוצי-מין וניתוחים היא ניסוי ש"ברח מהמעבדה" לפני שהיו ראיות מדעיות חזקות לתמיכה בו.

במקום להיות "מבוסס ראיות" כפי ש-WPATH טוענת, מסבירים אברוצזה ואחרים כי שינוי תכונות מיניות של ילדים היה "פרקטיקה חדשנית" שהחלה על ידי חוקרים במרפאה הולנדית בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. מסגרת ה"פרקטיקה החדשנית" מאפשרת לקלינאים ליישם התערבויות מבטיחות שלא נבדקו במקרים שבהם השארת המצב ללא טיפול עלולה לגרום לתוצאות חמורות, כאשר טיפולים מבוססים נראים לא יעילים, וכאשר אוכלוסיית המטופלים קטנה.

פרקטיקה חדשנית היא חרב פיפיות משום שבעוד שיש לה פוטנציאל לקדם את הרפואה במהירות, היא גם עלולה לגרום נזק. לכן, קיימת דרישה אתית לערוך ניסויים קליניים קפדניים בעקבות ניסויים חדשניים כדי להוכיח שהיתרונות של הטיפול עולים על הסיכונים הכרוכים בו.

שלב הניסוי הקליני הוא הכרחי כדי למנוע תופעה הנקראת דיפוזיה משתוללת, "שבה הקהילה הרפואית טועה בניסוי חדשני קטן כפרקטיקה מוכחת, ופרקטיקה שעלולה להיות לא מועילה או מזיקה 'בורחת מהמעבדה', ומתפשטת במהירות לסביבות קליניות כלליות."⁶⁰

דיפוזיה משתוללת היא מה שקרה ברפואת מגדר של ילדים. על בסיס קבוצת מחקר של 55 משתתפים בלבד, שסבלה מהטיה גבוהה בבחירה, ועיצוב מחקר כה פגום מבחינה מתודולוגית שהתוצאות שלו היו צריכות להיפסל לחלוטין, הקהילה הרפואית הבינלאומית החלה לדכא את ההתבגרות של מתבגרים הסובלים מדיספוריה מגדרית. השלב החיוני של ביצוע מחקר מבוקר שמטרתו לאמת את היתרונות הפסיכולוגיים המשמעותיים והמתמשכים המונחים כהשערה נדלג לחלוטין.

למעשה, כבר בשנת 2001, WPATH, אז HBIGDA, אישרה את הטיפול בסטנדרטים של טיפול 6 שלה, למרות שבאותו זמן הראיות המדעיות לפרוטוקול כללו רק מחקר מקרה בודד של מטופל צעיר אחד.^{61, 62, 63} לאחר מכן, לפני שהשלב השני של הניסוי ההולנדי הפגום עמוקות הושלם, WPATH שוב אישרה את הטיפול בסטנדרטים של טיפול 7 בשנת 2012, ובכך השפיעה על הקהילה הרפואית והובילה לאימוץ נרחב של הפרוטוקול.⁶⁴

מהירות הדיפוזיה המשתוללת גברה באופן דרמטי כאשר הניסוי הרפואי החדשני התנגש בגל הפתאומי של מתבגרים שזיהו את עצמם כטרנסג'נדרים באמצע שנות ה-2010.

בעוד ש"המיתוס של מחקר אמין" מבקר באופן ספציפי את ניסוי שינוי תכונות מיניות של מתבגרים, מעולם לא נערכו ניסויים מבוקרים כראוי בתחום הרחב יותר של רפואת מגדר, שגם חסר באופן עקבי נתונים לטווח ארוך. מחקרים המראים תוצאה חיובית להליכי שינוי תכונות מיניות כוללים תקופת מעקב קצרה מאוד, ואלה המנסים לעקוב אחר מצב המטופלים שנים לאחר שעברו התערבויות הורמונליות וכירורגיות נפגמים מאחוז גבוה של משתתפי מחקר שאבדו למעקב. הניסיונות הבודדים למעקב לטווח ארוך אחר מבוגרים שעברו התערבויות לשינוי תכונות מיניות אינם מראים תוצאות חיוביות, כאשר אנשים מראים קשיים חברתיים ושיעור מוגבר משמעותית של התאבדויות שהושלמו ובעיות בריאות נפשיות.^{65, 66, 67, 68} בעוד שלכל אחד ממחקרים אלה יש מגבלות מתודולוגיות, הממצאים מעלים ספקות רציניים בכל טענה כי התערבויות לשינוי תכונות מיניות מביאות לתוצאות חיוביות באופן מכריע עבור המטופלים. לא מפתיע שסקירות שיטתיות של המחקר על שינוי תכונות מיניות בקטינים מצאו באופן עקבי ראיות באיכות "נמוכה" או "נמוכה מאוד" ליתרונות.

⁵⁹אברוצזה, א., לוין, ס. ב., ומייסון, ג'. וו. “המיתוס של 'מחקר אמין' ברפואת מגדר של ילדים: הערכה ביקורתית של המחקרים ההולנדיים - והמחקרים שבאו בעקבותיהם.” כתב עת לסקס וטיפול זוגי 49, מס' 6 (2023): 673-99. https://doi.org/10.1080/0092623x.2022.2150346.

⁶⁰שם (מס' 59)

⁶¹ביגס, מ. “הפרוטוקול ההולנדי לטרנססקסואלים צעירים: מקורות וראיות.” כתב עת לסקס וטיפול זוגי 49, מס' 4 (2023): 348-68. https://doi.org/10.1080/0092623x.2022.2121238.

⁶²מאייר השלישי, וו., בוקטינג, וו. או., כהן-קטניס, פ., קולמן, א., דיצ'ליה, ד., דבור, ה., גורן, ל., ואחרים. “סטנדרטים של טיפול בהפרעות זהות מגדרית של האגודה הבינלאומית לזהות מגדרית על שם הארי בנג'מין, גרסה שישית.” כתב עת לפסיכולוגיה ומיניות אנושית 13, מס' 1 (2002): 1-30. https://www.cpath.ca/wp-content/uploads/2009/12/WPATHsocv6.pdf.

⁶³כהן-קטניס, פ. ט., וואן גוזן, ס. ה. “דחיית התבגרות כסיוע באבחון וטיפול במתבגר טרנססקסואלי.” [באנגלית]. פסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים באירופה 7, מס' 4 (דצמבר 1998): 246-8. https://doi.org/10.1007/s007870050073.

⁶⁴שם (מס' 38 עמ' 18)

⁶⁵“זהות מוטעית.” הגרדיאן, 2004, https://www.theguardian.com/society/2004/jul/31/health.socialcare.

⁶⁶דהיינה, ס., ליכטנשטיין, פ., בומן, מ., יוהנסון, א. ל. ו., לונגסטרום, נ., ולנדן, מ. “מעקב לטווח ארוך אחר אנשים טרנססקסואלים שעברו ניתוח לשינוי מין: מחקר עוקבה בשוודיה.” PLoS ONE 6, מס' 2 (2011): e16885. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0016885.

⁶⁷קון, א., בודמר, ס., שטדלמאייר, וו., קון, פ., מולר, מ. ד., ובירקהאוזר, מ. “איכות חיים 15 שנים לאחר ניתוח לשינוי מין עבור טרנססקסואליות.” פוריות וסטריליות 92, מס' 5 (2009): 1685-89.e3. https://doi.org/10.1016/j.fertnstert.2008.08.126.

⁶⁸“חלק 3: זהות מגדרית.” מיניות ומגדר: ממצאים מהמדעים הביולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים, האטלנטיס החדשה, 2016, https://www.thenewatlantis.com/publications/part-three-gender-identity-sexuality-and-gender.

WPATH IS NOT A MEDICAL GROUP

WPATH Has Abandoned the Hippocratic Oath

For over 2,500 years, physicians have been guided by the Hippocratic oath to first do no harm. While this exact adage is not present in the original text from 5th century BC Greece, the pledge is a distillation of the oatH's overarching message to consider the benefit of patients and “abstain from whatever is deleterious and mischievous.”

The phrase “First, do no harm,” or its Latin translation, “Primum non nocere,” is the bedrock upon which medical ethics standards are built, and it has provided a moral and ethical compass for physicians for thousands of years. While medicine and technology have advanced beyond recognition since the days of Hippocrates, the oath's guiding principle has always remained the same: the benefits of a medical treatment must always outweigh any harm.

Throughout the ages, medical professionals have sought to balance taking risks with patient safety, and still, to this day, that can be challenging, especially in highstakes areas of medicine such as cancer treatment. In fact, it is appropriate to compare WPATH's gender-affirming care to cancer treatment because both protocols involve the use of powerful drugs that have a profound impact on future health and reproductive function, as well as, in many cases, the surgical removal of body parts.

But while most people would agree that doctors are justified in administering treatments such as chemotherapy that could result in sterility or amputating body parts if a child or young person has cancer and the surgery could save the patient's life, the ethics of sterilizing a young person suffering from the poorly defined psychiatric disorder called gender dysphoria, or amputating healthy parts of their body, are far more questionable.

Evidence Showing the Harmful Effects of Wrong-Sex Hormones

WPATH members adhere to the belief that attempting to help a patient overcome their feelings of gender incongruence and reconcile with their birth sex amounts to conversion therapy. ⁸¹ Therefore, the mental and medical professionals inside the leading transgender health group advocate for affirmation alongside invasive and harmful hormonal and surgical interventions as the first and only line of treatment for patients, including minors and the severely mentally ill, despite knowing the detrimental effects.

Inside the WPATH forum, there were plenty of discussions about the effects of cross-sex hormones on the sexual function of natal females, as well as natal males who had been allowed to go through puberty and were, therefore, able to orgasm.

For example, in the discussion thread dated March 24, 2022, a nurse practitioner asked about a “young patient” who developed pelvic inflammatory disease after three years of testosterone. The natal female “has atrophy with the persistent yellow discharge we often see as a result,” the nurse wrote. Vaginal atrophy is the thinning, drying, and inflammation of the vaginal walls that occurs when a woman has less estrogen, typically after menopause. For many women, vaginal atrophy not only makes intercourse painful but also leads to distressing urinary symptoms.

Pelvic Inflammatory Disease (PID) is a serious condition which can lead to severe and potentially lifethreatening health issues, including the spread of infection to other body parts as well as abscesses of the ovaries and fallopian tubes. It significantly raises the risk of ectopic pregnancy, which can also be life-threatening. As well, PID can negatively impact fertility. The longer PID remains untreated, the higher the likelihood of enduring serious long-term health problems and infertility, and prolonged PID infections can result in permanent scarring of the reproductive organs. The condition can result in the need for a hysterectomy.

In the replies, one WPATH member shared a story about young natal females developing “pelvic floor dysfunction, and even pain with orgasm.” A transidentified natal female lawyer and prominent trans activist shared a personal account of developing a condition after years on testosterone that caused “splits in the skin which bled, and were excruciating.” And another trans-identified natal female member described “bleeding after penetrative sex,” painful orgasms, and an atrophied uterus.

Natal males don't fare any better on estrogen, either. When a doctor posted asking for “any insight as to why some transwomen may experience significant pain with erections post hormone therapy,” the replies indicated that this is not an uncommon problem.

A trans-identified natal male counselor confirmed having experienced painful erections while taking estradiol and described “trying to avoid having them because of this,” explaining that even when the erections were not painful, “they were physically uncomfortable and not pleasurable.” A registered nurse told of natal male patients who described erections as “feeling like broken glass.”

This is the treatment pathway WPATH endorses for adolescents. These exchanges indicate that genderaffirming healthcare providers are knowingly permitting young patients to compromise their sexual function when they do not have the maturity or experience to comprehend the implications of such a decision in the context of a long-term relationship. These youth are being allowed to sacrifice a crucial component of their sexual identity before they have any understanding of the impact the loss will have on their adult life.

Doctors on the forum also found that cross-sex hormones had severe adverse effects on some young people. In December 2021, a doctor described a 16-year-old patient who had developed large liver tumors after being on norethindrone acetate to suppress menstruation for several years and testosterone for one year. “Pt found to have two liver masses (hepatic adenomas) - 11x11cm and 7x7cm - and the oncologist and surgeon both have indicated that the likely offending agent(s) are the hormones,” the doctor wrote.

Another doctor replied to this with an anecdote about a female colleague who, after about 8-10 years of taking testosterone, developed hepatocarcinomas. “To the best of my knowledge, it was linked to his hormone treatment,” said the doctor, who had no more details because the cancer was so advanced that her colleague died a couple of months later.

The risk of female patients on testosterone developing hepatocellular carcinomas has been noted before. In 2020, The Lancet published a case study of a 17-year-old transidentified natal female with a large hepatocellular carcinoma (HCC), the most common type of primary liver cancer which is most often seen in men and people with chronic liver diseases, such as cirrhosis caused by hepatitis B or hepatitis C infection. The 17-year-old had been on testosterone for 14 months, but her team had advised her to stop taking the hormone due to the “possible effects it might be having on the tumour.” The outcome for the patient is not known, but the case study concluded by stating that the “relationship between exogenous testosterone and development and progression of HCC in peripubertal transgender patients is unknown.” ⁸²

Researchers have also documented a second unusual case of liver cancer in a trans-identified natal female. This patient was 47 years old at the time of diagnosis and was found to have cholangiocarcinoma, a rare cancer of the bile duct that is normally only seen in older people. ⁸³

The relatively unexpected ages in these two cases, absence of risk factors, and known association between exogenous testosterone and liver tumors prompted an investigation of existing literature on the relationship between gender-affirming hormone therapy and cancer of the liver. The systematic review was inconclusive, however, due to lack of available evidence. “The available evidence is limited by the rarity of these tumor types [and] the historical lack of access to [gender-affirming hormone therapy].” ⁸⁴

It is not only liver cancer that is of concern for natal females taking exogenous testosterone. A 2022 cohort study demonstrated a high percentage of abnormal Pap tests in Natal females receiving testosterone. The researchers concluded that “[t]estosterone seems to induce changes in squamous cells and shifts in vaginal flora.” ⁸⁵ Other studies have suggested links between testosterone use and increased risk of heart attacks.^{86, 87}

In light of the significant increase in teenage girls and young women identifying as transgender and seeking testosterone therapy in recent years, coupled with WPATH's gender-affirming care model, there is an urgent need to investigate any potential life-threatening connections. Furthermore, the “informed consent model of care” endorsed by WPATH has streamlined access to this potent and potentially deadly hormone. In some states, for women as young as 18, it is as straightforward as signing a consent form at Planned Parenthood. ⁸⁸

Also, a 2018 study conducted by Kaiser Permanente found that natal males on estrogen had a 5.2% risk of a blood clot in the lungs or legs, a heart attack, or a stroke within a mean of 4 years after initiating estrogen (but the increased risk begins as early as one year), and the risks rise the longer a trans-identified natal male takes estrogen.⁸⁹

The paucity of good quality research in the field of gender medicine was exposed in the 2020 Cochrane Library systematic review of the scientific literature on the safety and efficacy of cross-sex hormone therapy for natal males. ⁹⁰ The review revealed that not one of the studies within the entire body of literature even reached the classification of very low quality, and as a result, not a single study fulfilled the inclusion criteria set by the review.

“Despite more than four decades of ongoing efforts to improve the quality of hormone therapy for [natal males] in transition, we found that no RCTs or suitable cohort studies have yet been conducted to investigate the efficacy and safety of hormonal treatment approaches for [natal males] in transition,” wrote the researchers. “The evidence is very incomplete, demonstrating a gap between current clinical practice and clinical research.”

Given the lack of scientific literature to indicate that cross-sex hormone therapy is safe and effective, as well as the number of known negative side effects and the possible serious negative outcomes, it is unethical for WPATH to advocate for minors and the severely mentally ill to bypass psychotherapy and have immediate access to these powerful drugs.

⁸¹Ibid (n.52)

⁸²Lin, A. J., Baranski, T., Chaterjee, D., Chapman, W., Foltz, G., & Kim, H. “Androgen-Receptor-Positive Hepatocellular Carcinoma in a Transgender Teenager Taking Exogenous Testosterone.” The Lancet 396, no. 10245 (2020): 198. https://www.thelancet.com/article/S0140-6736(20)31538-5/fulltext

⁸³Pothuri, V. S., Anzelmo, M., Gallaher, E., Ogunlana, Y., Aliabadi-Wahle, S., Tan, B., Crippin, J. S., & Hammill, C. H. “Transgender Males on Gender-Affirming Hormone Therapy and Hepatobiliary Neoplasms: A Systematic Review.” Endocrine Practice 29, no. 10 (2023/10/01/ 2023): 822-29. https:// pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/37286102/.

⁸⁴Ibid (n.83)

⁸⁵Lin, L. H., Zhou, F., Elishaev, E., Khader, S., Hernandez, A., Marcus, A., & Adler, E. “Cervicovaginal Cytology, Hpv Testing and Vaginal Flora in Transmasculine Persons Receiving Testosterone.” [In eng]. Diagn Cytopathol 50, no. 11 (Nov 2022): 518-24. https://doi.org/10.1002/dc.25030.

⁸⁶Alzahrani, T., Nguyen, T., Ryan, A., Dwairy, A., McCaffrey, J., Yunus, R., Forgione, J., Krepp, J., Nagy, C., Mazhari, R., & Reiner, J. (2019). Cardiovascular Disease Risk Factors and Myocardial Infarction in the Transgender Population. Circulation: Cardiovascular Quality and Outcomes, 12(4). https://doi.org/10.1161/circoutcomes.119.005597

⁸⁷Nota, N. M., Wiepjes, C. M., De Blok, C. J. M., Gooren, L. J. G., Kreukels, B. P. C., & Den Heijer, M. (2019). Occurrence of Acute Cardiovascular Events in Transgender Individuals Receiving Hormone Therapy. Circulation, 139(11), 1461-1462. https://doi.org/10.1161/circulationaha.118.038584

⁸⁸“I Want to Transition. How Old Do You Have to Be to Get Hrt?” Planned Parenthood, 2023, https://www.plannedparenthood.org/blog/i-want-to-transition-how-old-do-you-have-to-be-to-get-hrt.

⁸⁹Getahun, D., Nash, R., Flanders, W. D., Baird, T. C., Becerra-Culqui, T. A., Cromwell, L., Hunkeler, E., Lash, T. L., Millman, A., Quinn, V. P., Robinson, B., Roblin, D., Silverberg, M. J., Safer, J., Slovis, J., Tangpricha, V., & Goodman, M. (2018). Cross-sex Hormones and Acute Cardiovascular Events in Transgender Persons: A Cohort Study. Ann Intern Med, 169(4), 205-213. https://doi.org/10.7326/m17-2785n

⁹⁰Haupt, C., Henke, M., Kutschmar, A., Hauser, B., Baldinger, S., Saenz, S. R., & Schreiber, G. (2020). Antiandrogen or estradiol treatment or both during hormone therapy in transitioning transgender women. Cochrane Database of Systematic Reviews(11). https://doi.org/10.1002/14651858.CD013138.pub2

ראיות המראות את ההשפעות המזיקות של הורמונים מהמין הלא נכון

חברי WPATH דבקים באמונה כי ניסיון לעזור למטופל להתגבר על תחושות חוסר ההתאמה המגדרית שלו ולהשלים עם מינו הביולוגי מהווה טיפול המרה. ⁸¹ לכן, אנשי המקצוע בתחום הבריאות הנפשית והרפואית בקבוצת הבריאות הטרנסג'נדרית המובילה תומכים באישור לצד התערבויות הורמונליות וכירורגיות פולשניות ומזיקות כקו הטיפול הראשון והיחיד למטופלים, כולל קטינים וחולים עם הפרעות נפשיות קשות, למרות שהם מודעים להשפעות המזיקות.

בפורום WPATH התקיימו דיונים רבים על ההשפעות של הורמונים חוצי-מין על התפקוד המיני של נשים ביולוגיות, וכן של גברים ביולוגיים שהורשו לעבור התבגרות מינית ולכן היו מסוגלים לחוות אורגזמה.

לדוגמה, בשרשור דיון מתאריך 24 במרץ 2022, אחות מוסמכת שאלה על "מטופל צעיר" שפיתח מחלה דלקתית באגן לאחר שלוש שנות טיפול בטסטוסטרון. האישה הביולוגית "סובלת מאטרופיה עם הפרשות צהובות מתמשכות שאנו רואים לעיתים קרובות כתוצאה מכך," כתבה האחות. אטרופיה נרתיקית היא דילול, יובש ודלקת של דפנות הנרתיק המתרחשים כאשר לאישה יש פחות אסטרוגן, בדרך כלל לאחר גיל המעבר. עבור נשים רבות, אטרופיה נרתיקית לא רק הופכת את קיום היחסים הכואב אלא גם מובילה לתסמינים מטרידים במערכת השתן.

מחלה דלקתית באגן (PID) היא מצב חמור שעלול להוביל לבעיות בריאותיות חמורות ואף מסכנות חיים, כולל התפשטות זיהום לחלקים אחרים בגוף וכן מורסות בשחלות ובחצוצרות. היא מגבירה משמעותית את הסיכון להריון חוץ-רחמי, שעלול גם הוא להיות מסכן חיים. כמו כן, PID עלול להשפיע לרעה על הפוריות. ככל ש-PID נשאר ללא טיפול, כך גדל הסיכוי לבעיות בריאותיות ארוכות טווח וחמורות ולאי-פריון, וזיהומים ממושכים של PID עלולים לגרום לצלקות קבועות באיברי הרבייה. המצב עלול להוביל לצורך בכריתת רחם.

בתגובות, חבר אחד ב-WPATH שיתף סיפור על נשים צעירות ביולוגיות שפיתחו "תפקוד לקוי של רצפת האגן, ואף כאב בזמן אורגזמה." עורכת דין טרנסית ביולוגית ופעילה טרנסית בולטת שיתפה חשבון אישי על פיתוח מצב לאחר שנים של טיפול בטסטוסטרון שגרם ל"סדקים בעור שדיממו והיו כואבים מאוד." וחברה טרנסית ביולוגית נוספת תיארה "דימום לאחר יחסי מין חודרניים," אורגזמות כואבות ורחם ניווני.

גברים ביולוגיים לא מסתדרים טוב יותר עם אסטרוגן. כאשר רופא פרסם שאלה על "תובנות כלשהן לגבי הסיבה שחלק מהנשים הטרנסיות עשויות לחוות כאב משמעותי בזקפות לאחר טיפול הורמונלי," התגובות הצביעו על כך שזו אינה בעיה נדירה.

יועץ טרנסי ביולוגי אישר שחווה זקפות כואבות בזמן נטילת אסטרדיול ותיאר כיצד "ניסה להימנע מהן בגלל זה," והסביר שגם כאשר הזקפות לא היו כואבות, "הן היו לא נוחות פיזית ולא נעימות." אחות רשומה סיפרה על מטופלים גברים ביולוגיים שתיארו זקפות כ"מרגישות כמו זכוכית שבורה."

זהו מסלול הטיפול ש-WPATH תומך בו עבור מתבגרים. חילופי דברים אלה מצביעים על כך שספקי שירותי בריאות המאשרים מגדר מרשים ביודעין למטופלים צעירים לפגוע בתפקודם המיני כאשר אין להם את הבגרות או הניסיון להבין את ההשלכות של החלטה כזו בהקשר של מערכת יחסים ארוכת טווח. צעירים אלה מורשים להקריב מרכיב מכריע בזהותם המינית לפני שהם מבינים את ההשפעה שתהיה לאובדן זה על חייהם הבוגרים.

רופאים בפורום גם גילו שהורמונים חוצי-מין היו בעלי השפעות שליליות חמורות על צעירים מסוימים. בדצמבר 2021, רופא תיאר מטופל בן 16 שפיתח גידולים גדולים בכבד לאחר שהיה בנורתינדרון אצטט לדיכוי הווסת במשך מספר שנים וטסטוסטרון במשך שנה אחת. "המטופל נמצא עם שתי מסות כבד (אדנומות כבדיות) - 11x11 ס"מ ו-7x7 ס"מ - והאונקולוג והמנתח שניהם ציינו שהגורם הסביר הוא ההורמונים," כתב הרופא.

רופא אחר השיב עם אנקדוטה על עמית אישה שלקחה טסטוסטרון במשך כ-8-10 שנים ופיתחה קרצינומות כבדיות. "למיטב ידיעתי, זה היה קשור לטיפול ההורמונלי שלו," אמר הרופא, שלא היו לו פרטים נוספים כי הסרטן היה כה מתקדם שהעמית מתה כמה חודשים לאחר מכן.

הסיכון של מטופלות נשים ביולוגיות הנוטלות טסטוסטרון לפתח קרצינומות כבדיות צוין בעבר. ב-2020, כתב העת The Lancet פרסם מחקר מקרה של נערה טרנסית בת 17 עם קרצינומה כבדית גדולה (HCC), סוג הסרטן הראשוני הנפוץ ביותר של הכבד שנראה לרוב בגברים ובאנשים עם מחלות כבד כרוניות, כגון שחמת הנגרמת מזיהום בהפטיטיס B או C. הנערה בת ה-17 הייתה בטסטוסטרון במשך 14 חודשים, אך הצוות שלה יעץ לה להפסיק לקחת את ההורמון בשל "ההשפעות האפשריות שהוא עלול לגרום לגידול." התוצאה עבור המטופלת אינה ידועה, אך מחקר המקרה הסתיים בכך שצוין כי "הקשר בין טסטוסטרון חיצוני והתפתחות והתקדמות של HCC בחולים טרנסג'נדרים בפרי-פוברטל אינו ידוע." ⁸²

חוקרים גם תיעדו מקרה נדיר שני של סרטן כבד בנערה טרנסית ביולוגית. המטופלת הייתה בת 47 בזמן האבחון ונמצא כי יש לה כולנגיוקרצינומה, סרטן נדיר של צינור המרה שנראה בדרך כלל רק באנשים מבוגרים. ⁸³

הגילאים הבלתי צפויים יחסית בשני המקרים הללו, היעדר גורמי סיכון והקשר הידוע בין טסטוסטרון חיצוני לגידולים בכבד הובילו לחקירה של הספרות הקיימת על הקשר בין טיפול הורמונלי מאשר מגדר וסרטן הכבד. הסקירה השיטתית לא הייתה חד-משמעית, עם זאת, בשל מחסור בראיות זמינות. "הראיות הזמינות מוגבלות בשל נדירות סוגי הגידולים הללו [ו]חוסר הגישה ההיסטורי ל[טיפול הורמונלי מאשר מגדר]." ⁸⁴

לא רק סרטן הכבד מעורר דאגה עבור נשים ביולוגיות הנוטלות טסטוסטרון חיצוני. מחקר קבוצתי משנת 2022 הראה אחוז גבוה של בדיקות פאפ חריגות בנשים ביולוגיות שקיבלו טסטוסטרון. החוקרים הסיקו כי "[טסטוסטרון] נראה כגורם לשינויים בתאים הקשקשיים ולשינויים בפלורת הנרתיק." ⁸⁵ מחקרים אחרים הצביעו על קשרים בין שימוש בטסטוסטרון וסיכון מוגבר להתקפי לב. ^{86, 87}

לאור העלייה המשמעותית במספר הנערות והנשים הצעירות המזדהות כטרנסג'נדריות ומבקשות טיפול בטסטוסטרון בשנים האחרונות, יחד עם מודל הטיפול המאשר מגדר של WPATH, יש צורך דחוף לחקור קשרים פוטנציאליים מסכני חיים. יתר על כן, "מודל ההסכמה המודעת" שאושר על ידי WPATH ייעל את הגישה להורמון חזק ופוטנציאלית קטלני זה. במדינות מסוימות, עבור נשים צעירות כבנות 18, זה פשוט כמו חתימה על טופס הסכמה ב-Planned Parenthood. ⁸⁸

כמו כן, מחקר שנערך ב-2018 על ידי Kaiser Permanente מצא כי לגברים ביולוגיים הנוטלים אסטרוגן יש סיכון של 5.2% לקריש דם בריאות או ברגליים, להתקף לב או לשבץ תוך ממוצע של 4 שנים לאחר התחלת האסטרוגן (אך הסיכון המוגבר מתחיל כבר לאחר שנה אחת), והסיכונים עולים ככל שגבר טרנסי ביולוגי נוטל אסטרוגן לאורך זמן. ⁸⁹

המחסור במחקרים איכותיים בתחום הרפואה המגדרית נחשף בסקירה שיטתית של הספרות המדעית על הבטיחות והיעילות של טיפול הורמונלי חוצה-מין לגברים ביולוגיים, שנערכה ב-2020 על ידי Cochrane Library. ⁹⁰ הסקירה חשפה כי אף לא אחד מהמחקרים בכל גוף הספרות אפילו לא הגיע לסיווג של איכות נמוכה מאוד, וכתוצאה מכך, אף מחקר לא עמד בקריטריונים להכללה שנקבעו על ידי הסקירה.

"למרות יותר מארבעה עשורים של מאמצים מתמשכים לשפר את איכות הטיפול ההורמונלי עבור [גברים ביולוגיים] במעבר, גילינו כי לא נערכו מחקרים מבוקרים אקראיים או מחקרי קבוצות מתאימים לחקור את היעילות והבטיחות של גישות טיפול הורמונליות עבור [גברים ביולוגיים] במעבר," כתבו החוקרים. "הראיות חסרות מאוד, מה שמראה על פער בין הפרקטיקה הקלינית הנוכחית למחקר הקליני."

לאור המחסור בספרות מדעית המצביעה על כך שטיפול הורמונלי חוצה-מין הוא בטוח ויעיל, וכן מספר תופעות הלוואי השליליות הידועות והתוצאות השליליות החמורות האפשריות, זה לא אתי מצד WPATH לתמוך בכך שקטינים וחולים עם הפרעות נפשיות קשות יעקפו פסיכותרפיה ויקבלו גישה מיידית לתרופות חזקות אלה.

Doctors Improvising and Experimenting

As already shown, WPATH advocates for an unregulated experiment to be conducted on minors who are experiencing gender-related distress. There is no reliable evidence to support the safety and efficacy of puberty suppression for trans-identified adolescents. However, there is further evidence in the files that WPATH members are engaged in improvisation and experimentation rather than rigorous science.

For example, in the discussion threads concerning the debilitating reproductive organ pain experienced by both male and female patients due to hormone therapy, the advice is consistently anecdotal and little more than guesswork. In the thread about the young natal female who had required emergency room care for pelvic inflammatory disease (PID) after three years on testosterone, the New York nurse told the group that the estrogen cream “appears to have stopped working,” and the patient has persistent yellow discharge. “Has anyone had luck with estrace tablets vs cream?” the nurse asked, seemingly in lieu of consulting scientific literature.

The replies contain vague anecdotal recommendations that topical creams can help a few patients, and a couple of trans-identified natal females tell of remedies that helped relieve some of their symptoms. A Michigan family physician tells the forum of the success she had treating two natal females with an antispasmodic drug to relieve their painful orgasms, specifying that the drug should be taken 30-60 minutes before orgasm.

However, anecdotes are not science, and no one in the forum provided links to actual scientific literature providing evidence-based recommendations for managing these painful iatrogenic symptoms.

The reason for this is there is no reliable science to consult. A 2021 review of the relevant literature states that the “field of transgender medicine is relatively new, and little is known of the effects of testosterone therapy,” but did note that natal females on testosterone therapy frequently experience symptoms of vaginal atrophy similar to those of the post-menopausal state, including dryness, irritation, bleeding with vaginal penetration (sex or medical examination), and dyspareunia (pain during intercourse). The authors acknowledge that these symptoms can have “a substantial impact on quality of life” and may require local estrogen-based therapy, but “the efficacy of this approach has not been documented” in trans-identified natal females.⁹¹

Worse, a 2023 study found that testosterone use increases a natal female's libido while at the same time increasing pain during intercourse, with over 60% of participants reporting genital pain or discomfort during sexual activity. The researchers noted that the majority of trans-identified natal females experience “vulvovaginal” pain during sexual activity and concluded that “[g]iven this high burden, there is an urgent need to identify effective and acceptable interventions for this population.”⁹²

In the thread discussing an endocrinologist's question about why some trans-identified natal males experience “significant pain with erections post hormone therapy” and whether this pain was likely to persist after undergoing vaginoplasty, the responses were once again vague and anecdotal, with WPATH members speculating that the discomfort could be linked to factors such as tissue atrophy and thinning of penile skin, and infrequent erections. Some members even admitted to never addressing this concern with their patients. A trans-identified natal male counselor shared a personal anecdote about experiencing this symptom and indicated that it was resolved through penis amputation.

“My guess (and it's just a guess, I'm not a medical person) would be that the pain is related to erectile tissue in [the] penis and that the removal of that tissue during vaginoplasty addresses the problem,” said the counselor.

In another thread, a nurse practitioner told the group about a female patient who identified as non-binary and was requesting “masculinizing hormone therapy.” The patient had asked about taking Finasteride, a 5α-reductase inhibitor used to treat prostatic hyperplasia (BPH) and male pattern hair loss, to prevent “bottom growth.”

Bottom growth is a term used to describe the permanent enlargement of the clitoris due to testosterone use. This can cause significant pain and sensitivity.⁹³ The replies are once again a chorus of speculation, with no one providing any scientific literature to back up the experimental use of the drug for this purpose. One doctor from Massachusetts said she would “be interested to hear if others have tried using it to block clitoral growth,” and a family physician from Manchester, who had also had a patient request the drug, had not been able to find any evidence to support using it for this reason. “Any resources, evidence or advice would be appreciated,” he concluded.

In fact, Finasteride is mentioned in SOC8 as a possible treatment option for undesired male pattern hair loss in female patients on testosterone, but the authors caution that it “may impair clitoral growth and the development of facial and body hair.”

There were plenty of examples of improvisation in our leaked panel discussion as well, where Dr. Cecile Ferrando, a surgeon, tells the assembled WPATH members that she experiments with “underdosing” natal females with testosterone. She explains that these females desire “cessation of menses” but not virilization. Ferrando added that these young women in their twenties “err on the masculine side of the spectrum but don't want to be fully masculinized.” The gender surgeon tells the group that her experimental use of a Schedule III controlled substance improves the young women's “state of being” and “sense of wellbeing.”

It's not just adults who are being experimented on either. Massey shares an account of a confused young patient being treated by equally confused healthcare providers. The child has been on puberty blockers for about two years, and her pediatric endocrinologist wants her to stay on a little longer. “The kid is vacillating, really not wanting facial hair,” but unsure about having menstrual cycles, “and kind of vacillates about whether breast development, chest development, bothers them or not and which pronouns they use,” explains Massey.

“So, is there more, um, benefit of staying on blockers or letting the kid switch back to their endogenous estrogen? Or is it better to go low-dose testosterone or what? You know, and at what point in time?” asks the confused therapist.

“So, if the kid doesn't want facial hair but maybe doesn't mind their chest growing, and they're planning on having chest surgery anyways. So we may want to be creative in how we help folks approach these situations that are complex,” Massey concludes. It is safe to say that most parents do not want confused doctors being “creative” when it comes to performing life-altering medical interventions on their children.

Metzger describes putting 13-year-olds on cross-sex hormones as “like a journey,” with the child's doctor “coming along for the ride.” He explains that he lets his teenage patients lead when it comes to their hormone doses, asking them each time they show up for an appointment what they want to do with their hormones. He noted that “kids do shift with time, particularly the non-binary kids,” who often end up not wanting to be as masculine as they first thought. “They find that there's a happy dose that's gotten rid of their periods or whatever, and that they're happy on that dose,” he added. While it might seem odd to put a child in the driving seat in this way, it is entirely consistent with WPATH's affirmative model of care, which strives to help patients achieve their unique, and often shifting, “embodiment goals.”

However, despite clear evidence that gender-affirming healthcare providers are experimenting on the patients in their care, WPATH's official stance is that these treatments are evidence-based. Interestingly, WPATH deliberately refrains from using the term “experimental” in its SOC8, all the while acknowledging the absence of evidence to support its recommendations.

For example, in the adolescent chapter, when addressing all the uncertainties surrounding whether or not gender identity is fixed from birth or part of a “developmental process,” the authors concede that “[f] uture research would shed more light on gender identity development if conducted over long periods of time with diverse cohort groups.”⁹⁴ In other words, there is no science to support the idea that gender identity is fixed or to justify permanently altering a young person's body using drugs and surgeries. Therefore, the whole treatment protocol is “experimental,” except for the fact that it doesn't even meet that low bar because a real experiment involves control groups and diligent follow-up, neither of which occurs in WPATH's field of gender-affirming medicine. Of note, every European systematic review of the evidence for adolescent sex-trait modification interventions to date has concluded that the treatments are experimental.

What's more, WPATH is aware that this experiment is not just confined to minors. In the adult chapter of SOC8, the authors state that the “criteria in this chapter have been significantly revised from SOC-7 to reduce requirements and unnecessary barriers to care. It is hoped that future research will explore the effectiveness of this model.”⁹⁵

In the aforementioned section discussing the possible use of Finasteride to prevent unwanted side effects of testosterone use in females, the authors conclude that “[s]tudies are needed to assess the efficacy and safety of 5α-reductase inhibitors in transgender populations.” Similar phrasing, synonymous with “experimental,” can be found throughout SOC8.

The deliberate avoidance of the term “experimental” is due to the fact that experimental medicine is not covered by health insurance, and one of the primary objectives of WPATH's SOC8 is to secure insurance coverage, an aim the leading transgender health group prioritizes over adhering to best medical practices.

⁹¹Krakowsky, Y., Potter, E., Hallarn, J., Monari, B., Wilcox, H., Bauer, G., Ravel, J., & Prodger, J. L. “The Effect of Gender-Affirming Medical Care on the Vaginal and Neovaginal Microbiomes of Transgender and Gender-Diverse People.” [In eng]. Front Cell Infect Microbiol 11 (2021): 769950. https://doi. org/10.3389/fcimb.2021.769950.

⁹²Tordoff, D. M., Lunn, M. R., Chen, B., Flentje, A., Dastur, Z., Lubensky, M. E., Capriotti, M., & Obedin-Maliver, J. “Testosterone Use and Sexual Function among Transgender Men and Gender Diverse People Assigned Female at Birth.” [In eng]. Am J Obstet Gynecol (Sep 9 2023). https://doi. org/10.1016/j.ajog.2023.08.035.

⁹³Wierckx, K., Van Caenegem, E., Schreiner, T., Haraldsen, I., Fisher, A., Toye, K., Kaufman, J. M., & T'sjoen, G. (2014). Cross‐Sex Hormone Therapy in Trans Persons Is Safe and Effective at Short‐Time Follow‐Up: Results from the European Network for the Investigation of Gender Incongruence. The Journal of Sexual Medicine, 11(8), 1999-2011. https://doi.org/10.1111/jsm.12571

⁹⁴Coleman, E., Radix, A. E., Bouman, W. P., Brown, G. R., De Vries, A. LC., Deutsch, M. B., Ettner, R., et al. “Standards of Care for the Health of Transgender and Gender Diverse People, Version 8.” International Journal of Transgender Health 23, no. sup1 (2022): S45. https://www.tandfonline.com/doi/pdf/10.1080/26895269.2022.2100644.

⁹⁵Ibid (n.94 p.33)

רופאים מאלתרים ומנסים

כפי שכבר הוצג, WPATH תומכת בניסוי לא מפוקח שייערך על קטינים שחווים מצוקה הקשורה למגדר. אין ראיות אמינות התומכות בבטיחות וביעילות של דיכוי גיל ההתבגרות עבור מתבגרים המזדהים כטרנסים. עם זאת, ישנן ראיות נוספות בקבצים לכך שחברי WPATH עוסקים באילתור ובניסויים במקום במדע קפדני.

לדוגמה, בדיוני השרשורים בנוגע לכאבי איברי הרבייה המתישים שחווים מטופלים זכרים ונקבות כאחד עקב טיפול הורמונלי, העצות הן בעקביות אנקדוטליות ומעט יותר מניחושים. בשרשור על הנערה הצעירה ילידת נקבה שנזקקה לטיפול חדר מיון עבור מחלה דלקתית באגן (PID) לאחר שלוש שנים על טסטוסטרון, האחות מניו יורק סיפרה לקבוצה שקרם האסטרוגן “נראה שהפסיק לעבוד,” ולמטופלת יש הפרשה צהובה מתמשכת. “האם מישהו הצליח עם טבליות אסטרייס לעומת קרם?” שאלה האחות, לכאורה במקום להתייעץ בספרות מדעית.

התשובות מכילות המלצות אנקדוטליות מעורפלות שקרמים מקומיים יכולים לעזור לכמה מטופלים, וכמה ילידות נקבה המזדהות כטרנסים מספרות על תרופות שעזרו להקל על חלק מהתסמינים שלהן. רופאת משפחה ממישיגן מספרת בפורום על ההצלחה שהייתה לה בטיפול בשתי ילידות נקבה בתרופה נוגדת עוויתות כדי להקל על האורגזמות הכואבות שלהן, ומציינת שהתרופה צריכה להילקח 30-60 דקות לפני האורגזמה.

עם זאת, אנקדוטות אינן מדע, ואיש בפורום לא סיפק קישורים לספרות מדעית ממשית המספקת המלצות מבוססות ראיות לניהול התסמינים יאטרוגניים כואבים אלה.

הסיבה לכך היא שאין מדע אמין להתייעץ בו. סקירה משנת 2021 של הספרות הרלוונטית קובעת שהתחום של רפואה טרנסג'נדרית הוא חדש יחסית, ומעט ידוע על ההשפעות של טיפול בטסטוסטרון,” אך ציינה שילידות נקבה על טיפול בטסטוסטרון חוות לעיתים קרובות תסמיני אטרופיה נרתיקית דומים לאלה של מצב פוסט-מנופאוזלי, כולל יובש, גירוי, דימום עם חדירה נרתיקית (מין או בדיקה רפואית), ודיספראוניה (כאב במהלך קיום יחסי מין). המחברים מודים שתסמינים אלה יכולים להיות בעלי “השפעה משמעותית על איכות החיים” ועשויים לדרוש טיפול מקומי מבוסס אסטרוגן, אך “היעילות של גישה זו לא תועדה” בילידות נקבה המזדהות כטרנסים.⁹¹

גרוע מכך, מחקר משנת 2023 מצא ששימוש בטסטוסטרון מגביר את הליבידו של ילידת נקבה ובו זמנית מגביר כאב במהלך קיום יחסי מין, עם יותר מ-60% מהמשתתפים שדיווחו על כאב או אי נוחות באיברי המין במהלך פעילות מינית. החוקרים ציינו שרוב ילידות הנקבה המזדהות כטרנסים חוות כאב “וולוו-וגינלי” במהלך פעילות מינית ומסקנים ש“[נ]וכח הנטל הגבוה הזה, קיים צורך דחוף לזהות התערבויות יעילות ומקובלות עבור אוכלוסייה זו.”⁹²

בשרשור הדן בשאלתו של אנדוקרינולוג לגבי הסיבה שחלק מהזכרים ילידי נקבה המזדהים כטרנסים חווים “כאב משמעותי בזקפות לאחר טיפול הורמונלי” והאם כאב זה צפוי להימשך לאחר ניתוח וגינופלסטיה, התגובות היו שוב מעורפלות ואנקדוטליות, עם חברי WPATH שמשערים שהאי נוחות יכולה להיות קשורה לגורמים כמו אטרופיה של רקמות ודילול עור הפין, וזקפות נדירות. חלק מהחברים אף הודו שמעולם לא טיפלו בדאגה זו עם מטופליהם. יועץ זכר יליד נקבה המזדהה כטרנס שיתף אנקדוטה אישית על חוויית תסמין זה והצביע על כך שהוא נפתר באמצעות כריתת פין.

“הניחוש שלי (וזה רק ניחוש, אני לא איש רפואה) יהיה שהכאב קשור לרקמת זקפה בפין ושהסרת הרקמה הזו במהלך וגינופלסטיה פותרת את הבעיה,” אמר היועץ.

בשרשור אחר, אחות מתרגלת סיפרה לקבוצה על מטופלת נקבה שמזדהה כלא-בינארית ומבקשת “טיפול הורמונלי ממוסך.” המטופלת שאלה על נטילת פינסטריד, מעכב 5α-רדוקטאז המשמש לטיפול בהיפרפלזיה פרוסטטית (BPH) ואובדן שיער דפוס זכרי, כדי למנוע “צמיחה תחתונה.”

צמיחה תחתונה הוא מונח המשמש לתיאור ההגדלה הקבועה של הדגדגן עקב שימוש בטסטוסטרון. זה יכול לגרום לכאב משמעותי ולרגישות.⁹³ התגובות הן שוב מקהלה של ספקולציות, ללא איש שמספק ספרות מדעית כלשהי כדי לגבות את השימוש הניסיוני בתרופה למטרה זו. רופאה אחת ממסצ'וסטס אמרה שהיא “תהיה מעוניינת לשמוע אם אחרים ניסו להשתמש בה כדי לחסום צמיחת דגדגן,” ורופא משפחה ממנצ'סטר, שהיה לו גם מטופל שביקש את התרופה, לא הצליח למצוא ראיות כלשהן התומכות בשימוש בה מסיבה זו. “כל משאבים, ראיות או עצות יתקבלו בברכה,” הוא סיכם.

למעשה, פינסטריד מוזכר ב-SOC8 כאפשרות טיפול אפשרית לאובדן שיער דפוס זכרי לא רצוי במטופלות נקבות על טסטוסטרון, אך המחברים מזהירים שהוא “עשוי לפגוע בצמיחת דגדגן ובפיתוח שיער פנים וגוף.”

היו המון דוגמאות לאילתור גם בדיון הפאנל הדלוף שלנו, שבו ד"ר ססיל פרנדו, מנתחת, מספרת לחברי WPATH שנאספו שהיא מנסה עם “מינון נמוך” של טסטוסטרון לילידות נקבה. היא מסבירה שהנקבות הללו רוצות “הפסקת מחזורים” אך לא ויריליזציה. פרנדו הוסיפה שהנשים הצעירות בשנות העשרים שלהן “נוטות לצד הגברי של הספקטרום אך אינן רוצות להיות ממוסכות באופן מלא.” מנתחת המגדר מספרת לקבוצה שהשימוש הניסיוני שלה בחומר מבוקר מסוג Schedule III משפר את “מצב ההוויה” ואת “תחושת הרווחה” של הנשים הצעירות.

זה לא רק מבוגרים שמנסים עליהם. מסי משתפת בחשבון של מטופל צעיר מבולבל שמטופל על ידי ספקי שירותי בריאות מבולבלים באותה מידה. הילד היה על חוסמי גיל ההתבגרות כשנתיים, והאנדוקרינולוג הפדיאטרי שלה רוצה שהיא תישאר עליהם עוד קצת. “הילד מתנדנד, באמת לא רוצה שיער פנים,” אך לא בטוח לגבי קיום מחזורים, “ומתנדנד לגבי האם התפתחות חזה, התפתחות חזה, מפריעה להם או לא ואילו כינויי גוף הם משתמשים,” מסבירה מסי.

“אז, האם יש יותר, אה, תועלת בהישארות על חוסמים או לתת לילד לחזור לאסטרוגן האנדוגני שלהם? או שמא עדיף ללכת על טסטוסטרון במינון נמוך או מה? אתם יודעים, ובאיזה נקודת זמן?” שואלת המטפלת המבולבלת.

“אז, אם הילד לא רוצה שיער פנים אבל אולי לא אכפת לו שהחזה שלו יגדל, והם מתכננים ניתוח חזה בכל מקרה. אז אולי נרצה להיות יצירתיים באופן שבו אנחנו עוזרים לאנשים לגשת למצבים מורכבים אלה,” מסכמת מסי. בטוח לומר שרוב ההורים אינם רוצים רופאים מבולבלים שיהיו “יצירתיים” כשמדובר בביצוע התערבויות רפואיות משנות חיים על ילדיהם.

מצגר מתאר את שימת ילדים בני 13 על הורמונים חוצי-מין כ“כמו מסע,” עם הרופא של הילד “מצטרף לנסיעה.” הוא מסביר שהוא נותן למטופליו המתבגרים להוביל כשמדובר במינוני ההורמונים שלהם, שואל אותם בכל פעם שהם מופיעים לפגישה מה הם רוצים לעשות עם ההורמונים שלהם. הוא ציין ש“ילדים כן משתנים עם הזמן, במיוחד הילדים הלא-בינאריים,” שלעיתים קרובות בסופו של דבר לא רוצים להיות גבריים כמו שחשבו בהתחלה. “הם מוצאים שיש מינון שמח שהיפטר מהמחזורים שלהם או מה שלא יהיה, והם שמחים על המינון הזה,” הוא הוסיף. אמנם זה עשוי להיראות מוזר לשים ילד במושב הנהג בדרך זו, אבל זה עולה בקנה אחד עם מודל הטיפול האישורי של WPATH, ששואף לעזור למטופלים להשיג את המטרות הייחודיות שלהם, ולעיתים משתנות, של “התגלמות.”

עם זאת, למרות ראיות ברורות לכך שספקי שירותי בריאות מאשרי מגדר מנסים על המטופלים שבטיפולם, העמדה הרשמית של WPATH היא שהטיפולים הללו מבוססי ראיות. מעניין, WPATH נמנעת בכוונה משימוש במונח “ניסיוני” ב-SOC8 שלה, תוך כדי שהיא מודה בהיעדר ראיות התומכות בהמלצותיה.

לדוגמה, בפרק המתבגרים, כשמדברים על כל אי הוודאויות סביב האם זהות מגדרית קבועה מלידה או חלק מ“תהליך התפתחותי,” המחברים מודים ש“[מ]חקר עתידי ישפוך אור נוסף על התפתחות זהות מגדרית אם ייערך על פני תקופות זמן ארוכות עם קבוצות כהונות מגוונות.”⁹⁴ במילים אחרות, אין מדע התומך ברעיון שזהות מגדרית קבועה או להצדיק שינוי קבוע של גוף צעיר באמצעות תרופות וניתוחים. לכן, כל פרוטוקול הטיפול הוא “ניסיוני,” למעט העובדה שהוא אפילו לא עומד בסרגל הנמוך הזה כי ניסוי אמיתי כולל קבוצות ביקורת ומעקב חרוץ, שאף אחד מהם לא מתרחש בתחום הרפואה מאשרת המגדר של WPATH. ראוי לציין, כל סקירה שיטתית אירופית של הראיות להתערבויות שינוי תכונות מין במתבגרים עד כה הסיקה שהטיפולים הם ניסיוניים.

יתרה מכך, WPATH מודעת לכך שהניסוי הזה אינו מוגבל רק לקטינים. בפרק המבוגרים של SOC8, המחברים קובעים שה“קריטריונים בפרק זה שונו באופן משמעותי מ-SOC-7 כדי להפחית דרישות ומחסומים מיותרים לטיפול. מקווים שמחקר עתידי יחקור את היעילות של מודל זה.”⁹⁵

בחלק הנ"ל הדן בשימוש אפשרי בפינסטריד כדי למנוע תופעות לוואי לא רצויות של שימוש בטסטוסטרון בנקבות, המחברים מסכמים ש“[מ]חקרים נדרשים כדי להעריך את היעילות והבטיחות של מעכבי 5α-רדוקטאז באוכלוסיות טרנסג'נדריות.” ניסוח דומה, נרדף ל“ניסיוני,” ניתן למצוא בכל SOC8.

ההימנעות המכוונת מהמונח “ניסיוני” נובעת מהעובדה שרפואה ניסיונית אינה מכוסה בביטוח בריאות, ואחת מהמטרות העיקריות של SOC8 של WPATH היא להבטיח כיסוי ביטוחי, מטרה שהקבוצה המובילה בבריאות טרנסג'נדרית נותנת עדיפות עליה על פני דבקות בפרקטיקות רפואיות הטובות ביותר.

WPATH Members Causing Surgical Harm

WPATH members are also causing surgical harm to their patients, including minors and those suffering from severe mental illness. In a discussion that took place in May 2023, a Colombian surgeon was unsure how to proceed with a 14-year-old natal male who was requesting vaginoplasty surgery.

As previously stated, vaginoplasty is a major surgery that entails amputating the penis and using the penile tissue to create a pseudo-vagina. The procedure comes with a high complication rate, a long recovery time, and requires lifelong dilation of the surgical site to prevent the wound from closing.

Also, dilation, the physical insertion of a dilator to maintain the depth of the cavity, can cause discomfort and pain and must be performed three times a day in the immediate post-op period. This can take as much as 2 to 2.5 hours a day.⁹⁶ As the patient recovers, dilation needs to gradually taper off, but the surgical site needs to be dilated once a week for life.

Dr. Christine McGinn replied, recommending that he “tread lightly” because many hospitals are now banning surgeries for those under 18. McGinn reported performing about 20 vaginoplasties on patients under 18 over a 17-year period and confessed that “not all…had perfect outcomes,” adding that, “None of these patients have regretted their decision that I am aware of.” (emphasis added)

McGinn then explained that the “ones who had trouble” were the ones who were unable to adhere to the dilation schedule and suffered from vaginal stricture as a result, adding that patients over 18 can have the same dilation difficulties.

Vaginal stricture, or neovaginal stenosis, is a common complication following penile inversion vaginoplasty. A 2021 study found that almost 15% of males who underwent vaginoplasty at Mount Sinai Hospital had to have one or more revision surgeries due to neovaginal stenosis, 73.5% of whom had been unable to adhere to the post-op dilation schedule. ⁹⁷ Vaginoplasty revision surgery is more difficult due to scar tissue, which also makes dilation post-revision surgery more challenging and painful.⁹⁸

Neovaginal stenosis is just one of many complications that can arise after vaginoplasty. A 2018 review of the data on vaginoplasty complications provides a long list of all the possible complications, ranging from minor, aesthetic issues to severe complications such as rectal injuries and serious urinary dysfunction.⁹⁹

Also, in May 2023, a gynecologist in the WPATH forum described a patient who, after penile inversion vaginoplasty, was leaking prostate secretions through the urethra and was finding it bothersome. The replies inform the gynecologist that there is no remedy, but one nursing lecturer, who self-described as a “woman of trans experience,” suggested telling the distressed patient to “enjoy the ride,” adding, “It's the ultimate physical sign of orgasm…what's not to like?”

These exchanges prove that WPATH surgeons are aware of these adverse outcomes post-vaginoplasty and yet still not only recommend minors undergo such drastic surgeries but also do no follow-up to monitor how the young patients fare later in life. An ethical surgeon performing any experimental procedures on minors would only do so in cases of the highest need, in the strictest of clinical trial settings, and with diligent follow-up of patients well into adulthood to evaluate the impact of such a drastic procedure on their adult functioning. A surgeon who is truly dedicated to delivering the highest quality of care would express genuine concern for their patient's capacity to establish and maintain long-term intimate relationships following genital surgery. But saying “that I am aware of” indicates that McGinn is just assuming the young patients recover well while having no way of knowing if the experiment resulted in a positive outcome.

But despite having no evidence that genital surgery improves life for natal males who undergo the procedure as adolescents, McGinn still believes that the ideal time for a young person to have this major, life-altering surgery is “the summer before their last year of high school,” a sentiment shared by WPATH President Bowers, who in the replies expressed reluctance to perform the procedure on someone so young but agreed that “sometime before the end of high school does make some sense in that they are under the watch of parents in the home they grew up in.”

As well, there is evidence in the files of members doing surgical harm to severely mentally ill patients. In an undated message thread, a therapist expresses concern about referring her “trans clients with serious mental illness” for surgery due to difficulty in predicting their future stability, “in particular, given the extensive recovery period and ‘postnatal’ care required for vaginoplasty.”

A California marriage and family therapist replied, saying it depends on many factors, such as how much

support the mentally ill person has, whether they have a safe place to recover, and whether or not they understand instructions such as “dilate, wash, monitor.” She added that in the last 15 years, she had only declined to write one referral letter, and that was mainly because “the person evaluated was in active psychosis and hallucinated during the assessment session.”

“Other than that - nothing - everyone got their assessment letter, insurance approval, and are living (presumably) happily ever after,” said the therapist, who has referred for genital surgery people diagnosed with major depressive disorder, c-PTSD, and who are homeless.

Here, the therapist's use of the word “presumably,” like the previous surgeon's “that I am aware of,” indicates no systematic follow-up of patients, which would be reasonable to expect from a surgeon who knows he or she is doing something risky, invasive and experimental. Without follow-up, there is no way to know whether the severely mentally ill person was able to cope with the arduous 2+ hours a day of post-op dilation, the long recovery period, and the lifelong impact of the surgery on the patient's physical health and ability to form intimate relationships. WPATH-affiliated surgeons do not appear to have even the slightest curiosity about the outcome for such patients.

While the therapist was right to be concerned about the level of support patients have during the immediate post-op period, her contribution demonstrates the myopic thinking of gender-affirming healthcare providers. WPATH members typically focus on short-term patient satisfaction from the drastic, life-altering interventions they endorse and appear to have little concern for how the patient will fare in 20, 30, or 40 years.

WPATH members are also willing to allow people with serious degenerative diseases to undergo sex trait modification surgeries. One New Jersey nurse practitioner in the files asked for advice regarding a 22-year-old natal male with Becker Muscular Dystrophy who wished to begin taking estrogen and later undergo vaginoplasty. While the nurse could find no obstacles to proceeding with “gender affirming hormone therapy,” concerns were raised about the potential risks associated with anesthesia during the surgical procedure. Notably, there was no indication of the nurse expressing concern about the impact of vaginoplasty on the patient's overall health or ability to manage the extended post-operative recovery period.

Others inside the forum object to surgical restrictions based on high body mass index (BMI). It is widely recognized that obesity increases the risks associated with surgery, leading to complications such as prolonged operative time, increased risk of surgical site infections, and various other complications. ^{100, 101} Therefore, it is standard practice for surgeons to have a BMI cap for elective surgeries.¹⁰²

However, inside WPATH, some members are unhappy about obese female patients being denied elective bilateral mastectomies. A research associate within the group suggested that this denial is the result of “systemic fatphobia” and challenged the conventional belief that the patients' obesity directly contributes to adverse outcomes, instead suggesting that it was the result of “weight bias” influencing how patients are cared for and operated on. While acknowledging the “high prevalence of eating disorders in trans individuals,” this WPATH member expressed concern that withholding surgery could potentially exacerbate these issues.

A Washington social worker contributed an anecdote about a “client seeking top surgery” who had been told to lose weight. This apparently triggered “disordered eating.”

The social worker was considering contacting Dr. Mosser, a San Francisco surgeon and WPATH member, who does not have a BMI limit. Dr. Mosser's website states that he has performed elective bilateral mastectomies on patients with a BMI as high as 65.¹⁰³

In 2022, Dr. Sidhbh Gallagher, a WPATH-affiliated surgeon famous for making quirky TikTok videos promoting her services to her hundreds of thousands of young followers, in which she refers to bilateral mastectomies as “yeet the teets,” received backlash from several obese patients who claim to have experienced severe post-op complications.^{104, 105} One young patient told a harrowing tale of the surgical incision opening and a resulting infection that almost proved fatal.¹⁰⁶

⁹⁶“Use It or Lose It: The Importance of Dilation Following Vaginoplasty.” MTF Surgery, 2023, https://www.mtfsurgery.net/dilation.htm.

⁹⁷Kozato, A., Karim, S., Chennareddy, S., Amakiri, U, O., Ting, J., Avanessian, B., Safer, J. D., et al. “Vaginal Stenosis of the Neovagina in Transfeminine Patients after Gender-Affirming Vaginoplasty Surgery.” Plastic and Reconstructive Surgery – Global Open 9, no. 10S (2021). https://journals.lww.com/prsgo/fulltext/2021/10001/vaginal_stenosis_of_the_neovagina_in_transfeminine.103.aspx.

⁹⁸“Vaginal Depth and Avoiding Stenosis.” Gender Bands, 2021, https://www.genderbands.org/post/marinating-vaginal-depth-and-avoiding-stenosis.

⁹⁹Ferrando, C. A. “Vaginoplasty Complications.” [In eng]. Clin Plast Surg 45, no. 3 (Jul 2018): 361-68. https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/29908624/.

¹⁰⁰Tsai, A., & Schumann, R. (2016). Morbid obesity and perioperative complications. Curr Opin Anaesthesiol, 29(1), 103-108. https://doi.org/10.1097/aco.0000000000000279

¹⁰¹Osman, F., Saleh, F., Jackson, T. D., Corrigan, M. A., & Cil, T. (2013). Increased Postoperative Complications in Bilateral Mastectomy Patients Compared to Unilateral Mastectomy: An Analysis of the NSQIP Database. Annals of Surgical Oncology, 20(10), 3212-3217. https://doi.org/10.1245/ s10434-013-3116-1

¹⁰²Farquhar, J. R., Orfaly, R., Dickeson, M., Lazare, D., Wing, K., & Hwang, H. (2016). Quantifying a care gap in BC: Caring for surgical patients with a body mass index higher than 30. British Columbia Medical Journal, 58(6).

¹⁰³Mosser, S. Top Surgery Eligibility FAQ. Gender Confirmation Center. https://www.genderconfirmation.com/eligibility-faq/#:~:text=Mosser%20does%20not%20have%20a,the%20patient%27s%20primary%20care%20physician

¹⁰⁴Gallagher, S. (2024). GenderSurgeon. https://www.tiktok.com/@gendersurgeon?lang=en

¹⁰⁵Buttons, C. (2024). TikTok Doc's Trans Patients Post More Gruesome Stories Of Post-Op Complications. The Daily Wire. https://www.dailywire.com/news/tiktok-docs-trans-patients-post-more-gruesome-stories-of-post-op-complications

חברי WPATH גורמים נזק ניתוחי

חברי WPATH גם גורמים נזק ניתוחי למטופליהם, כולל קטינים ואלה הסובלים ממחלת נפש חמורה. בדיון שהתקיים במאי 2023, מנתח קולומביאני לא היה בטוח כיצד להמשיך עם נער בן 14 זכר מלידה שביקש ניתוח וגינופלסטיה.

כפי שנאמר קודם לכן, וגינופלסטיה היא ניתוח גדול הכולל כריתת הפין ושימוש ברקמת הפין ליצירת נרתיק מדומה. ההליך כרוך בשיעור סיבוכים גבוה, זמן החלמה ארוך, ודורש הרחבה לכל החיים של אתר הניתוח כדי למנוע סגירת הפצע.

כמו כן, ההרחבה, ההחדרה הפיזית של מרחיב כדי לשמור על עומק החלל, עלולה לגרום לאי נוחות וכאב ויש לבצעה שלוש פעמים ביום בתקופה שלאחר הניתוח המיידית. זה יכול לקחת עד 2 עד 2.5 שעות ביום.⁹⁶ ככל שהמטופל מחלים, יש להפחית בהדרגה את ההרחבה, אך אתר הניתוח צריך להיות מורחב פעם בשבוע לכל החיים.

ד"ר כריסטין מקגין השיבה, והמליצה לו "לדרוך בזהירות" כי בתי חולים רבים אוסרים כעת ניתוחים לאלה מתחת לגיל 18. מקגין דיווחה על ביצוע כ-20 וגינופלסטיות על מטופלים מתחת לגיל 18 במהלך תקופה של 17 שנים והודתה ש"לא לכולם... היו תוצאות מושלמות", והוסיפה, "אף אחד מהמטופלים הללו לא התחרט על החלטתו, ככל הידוע לי." (הדגשה נוספה)

מקגין הסבירה אז שה"אלה שהיו להם בעיות" היו אלה שלא יכלו להקפיד על לוח הזמנים של ההרחבה וסבלו מהיצרות נרתיקית כתוצאה מכך, והוסיפה שמטופלים מעל גיל 18 יכולים להיתקל באותן קשיי הרחבה.

היצרות נרתיקית, או סטנוזיס ניאו-וגינלי, היא סיבוך נפוץ לאחר וגינופלסטיה בהיפוך פין. מחקר משנת 2021 מצא שכמעט 15% מהגברים שעברו וגינופלסטיה בבית החולים מאונט סיני נאלצו לעבור ניתוח תיקון אחד או יותר עקב סטנוזיס ניאו-וגינלי, 73.5% מהם לא יכלו להקפיד על לוח הזמנים של ההרחבה לאחר הניתוח. ⁹⁷ ניתוח תיקון וגינופלסטיה קשה יותר עקב רקמת צלקת, מה שהופך את ההרחבה לאחר ניתוח התיקון למאתגרת וכואבת יותר.⁹⁸

סטנוזיס ניאו-וגינלי הוא רק אחד מסיבוכים רבים שעלולים להתעורר לאחר וגינופלסטיה. סקירה משנת 2018 של הנתונים על סיבוכי וגינופלסטיה מספקת רשימה ארוכה של כל הסיבוכים האפשריים, החל מבעיות אסתטיות קלות ועד סיבוכים חמורים כמו פגיעות רקטליות והפרעות תפקוד שתן חמורות.⁹⁹

כמו כן, במאי 2023, גינקולוג בפורום WPATH תיאר מטופל ש, לאחר וגינופלסטיה בהיפוך פין, דלף הפרשות ערמונית דרך השופכה ומצא זאת מטריד. התשובות מודיעות לגינקולוג שאין תרופה, אך מרצה לסיעוד אחד, שתיאר את עצמו כ"אישה בעלת ניסיון טרנס", הציע לומר למטופל המצוקה "ליהנות מהנסיעה", והוסיף, "זה הסימן הפיזי האולטימטיבי של אורגזמה... מה לא לאהוב?"

חילופי דברים אלה מוכיחים שמנתחי WPATH מודעים לתוצאות השליליות לאחר וגינופלסטיה ובכל זאת לא רק ממליצים על קטינים לעבור ניתוחים דרסטיים כאלה אלא גם לא מבצעים מעקב כדי לפקח כיצד הצעירים מסתדרים מאוחר יותר בחיים. מנתח אתי המבצע הליכים ניסיוניים על קטינים היה עושה זאת רק במקרים של הצורך הגבוה ביותר, בהגדרות ניסוי קליני מחמירות ביותר, ועם מעקב קפדני אחר המטופלים עד לבגרות כדי להעריך את ההשפעה של הליך דרסטי כזה על תפקודם כמבוגרים. מנתח שמסור באמת למתן האיכות הגבוהה ביותר של טיפול היה מביע דאגה אמיתית ליכולתו של המטופל לבסס ולשמור על מערכות יחסים אינטימיות ארוכות טווח לאחר ניתוח באברי המין. אבל אמירה "ככל הידוע לי" מצביעה על כך שמקגין פשוט מניחה שהמטופלים הצעירים מחלימים היטב מבלי שיש לה דרך לדעת אם הניסוי הביא לתוצאה חיובית.

אבל למרות שאין ראיות לכך שניתוח באברי מין משפר את החיים עבור זכרים מלידה שעוברים את ההליך כמתבגרים, מקגין עדיין מאמינה שהזמן האידיאלי לצעיר לעבור ניתוח גדול זה, המשנה חיים, הוא "הקיץ לפני שנת הלימודים האחרונה שלהם בתיכון", דעה המשותפת לנשיאת WPATH באוורס, שבתשובות הביעה הסתייגות מביצוע ההליך על מישהו צעיר כל כך אבל הסכימה ש"מתישהו לפני סוף התיכון זה הגיוני בכך שהם תחת השגחת ההורים בבית שבו גדלו."

כמו כן, יש ראיות בקבצים של חברים הגורמים נזק ניתוחי למטופלים חולי נפש חמורים. בהודעה ללא תאריך, מטפל מביע דאגה לגבי הפניית "לקוחות טרנס עם מחלת נפש חמורה" לניתוח עקב קושי בחיזוי היציבות העתידית שלהם, "בפרט, בהתחשב בתקופת ההחלמה הנרחבת והטיפול 'לאחר לידה' הנדרש לוגינופלסטיה."

מטפלת נישואין ומשפחה מקליפורניה השיבה, ואמרה שזה תלוי בגורמים רבים, כמו כמה תמיכה יש לאדם החולה נפשית, האם יש לו מקום בטוח להחלים, והאם הוא מבין הוראות כמו "להרחיב, לשטוף, לפקח." היא הוסיפה שב-15 השנים האחרונות, היא סירבה לכתוב רק מכתב הפניה אחד, וזה בעיקר כי "האדם שהוערך היה בפסיכוזה פעילה והזיה במהלך סשן ההערכה."

"מלבד זאת - שום דבר - כולם קיבלו את מכתב ההערכה שלהם, אישור ביטוח, וממשיכים לחיות (כנראה) באושר ועושר," אמרה המטפלת, שהפנתה לניתוח באברי מין אנשים שאובחנו עם הפרעה דיכאונית חמורה, c-PTSD, ואלה חסרי בית.

כאן, השימוש של המטפלת במילה "כנראה", כמו "ככל הידוע לי" של המנתח הקודם, מצביע על אין מעקב שיטתי אחר מטופלים, מה שהיה סביר לצפות ממנתח שיודע שהוא עושה משהו מסוכן, פולשני וניסיוני. ללא מעקב, אין דרך לדעת אם האדם החולה נפשית חמור הצליח להתמודד עם 2+ שעות ביום של הרחבה לאחר ניתוח, תקופת ההחלמה הארוכה, וההשפעה לכל החיים של הניתוח על הבריאות הפיזית של המטופל והיכולת ליצור מערכות יחסים אינטימיות. מנתחים הקשורים ל-WPATH נראה שאין להם אפילו את הסקרנות הקלה ביותר לגבי התוצאה עבור מטופלים כאלה.

בעוד שהמטפלת צדקה לדאוג לרמת התמיכה שיש למטופלים בתקופה שלאחר הניתוח המיידית, תרומתה מדגימה את החשיבה הצרה של ספקי שירותי בריאות מאשרי מגדר. חברי WPATH בדרך כלל מתמקדים בסיפוק המטופל לטווח קצר מההתערבויות הדרסטיות, המשנות חיים שהם תומכים בהן ונראה שיש להם מעט דאגה לאיך המטופל יסתדר בעוד 20, 30 או 40 שנה.

חברי WPATH גם מוכנים לאפשר לאנשים עם מחלות ניווניות חמורות לעבור ניתוחי שינוי מאפייני מין. אחות מתרגלת מניו ג'רזי בקבצים ביקשה עצה בנוגע לבן 22 זכר מלידה עם דיסטרופיית שרירים בקר שרצה להתחיל לקחת אסטרוגן ולאחר מכן לעבור וגינופלסטיה. בעוד שהאחות לא מצאה מכשולים להמשיך עם "טיפול הורמונלי מאשר מגדר", הועלו חששות לגבי הסיכונים הפוטנציאליים הקשורים להרדמה במהלך ההליך הניתוחי. ראוי לציין, לא היה סימן שהאחות הביעה דאגה להשפעת הוגינופלסטיה על הבריאות הכללית של המטופל או היכולת לנהל את תקופת ההחלמה המורחבת לאחר הניתוח.

אחרים בפורום מתנגדים להגבלות ניתוחיות על בסיס מדד מסת גוף גבוה (BMI). ידוע באופן נרחב שהשמנת יתר מגבירה את הסיכונים הקשורים לניתוח, ומובילה לסיבוכים כמו זמן ניתוח ממושך, סיכון מוגבר לזיהומים באתר הניתוח, וסיבוכים אחרים שונים. ^{100, 101} לכן, זה נוהג סטנדרטי למנתחים להגביל BMI לניתוחים אלקטיביים.¹⁰²

עם זאת, בתוך WPATH, חלק מהחברים לא מרוצים מכך שנשים שמנות נמנעות מניתוחי כריתת שדיים דו-צדדיים אלקטיביים. עוזר מחקר בקבוצה הציע שהמניעה זו היא תוצאה של "פאטפוביה מערכתית" ואתגר את האמונה המקובלת שהשמנת יתר של המטופלים תורמת ישירות לתוצאות שליליות, במקום זאת הציע שזה תוצאה של "הטיית משקל" המשפיעה על איך מטופלים מטופלים ומנותחים. בעוד שהוא מכיר ב"שכיחות גבוהה של הפרעות אכילה באנשים טרנס", חבר WPATH זה הביע חשש שמניעת ניתוח עלולה להחמיר את הבעיות הללו.

עובדת סוציאלית מוושינגטון תרמה אנקדוטה על "לקוחה המבקשת ניתוח עליון" שנאמר לה לרדת במשקל. זה כנראה גרם ל"אכילה לא סדירה."

העובדת הסוציאלית שקלה ליצור קשר עם ד"ר מוסר, מנתח מסן פרנסיסקו וחבר WPATH, שאין לו מגבלת BMI. אתר האינטרנט של ד"ר מוסר מציין שהוא ביצע כריתת שדיים דו-צדדית אלקטיבית על מטופלים עם BMI גבוה כמו 65.¹⁰³

בשנת 2022, ד"ר סידהב גלאגר, מנתחת הקשורה ל-WPATH המפורסמת ביצירת סרטוני טיקטוק משונים שמקדמים את שירותיה למאות אלפי עוקבים צעירים, שבהם היא מתייחסת לכריתת שדיים דו-צדדית כ"yeet the teets", קיבלה ביקורת מכמה מטופלים שמנים שטוענים שחוו סיבוכים חמורים לאחר ניתוח. ^{104, 105} מטופלת צעירה אחת סיפרה סיפור מזעזע על פתיחת החתך הניתוחי וזיהום שנגרם כתוצאה מכך שכמעט היה קטלני.¹⁰⁶

הסרת מחסומים

הסתייגותה של WPATH מזהירות וחוסר החיבה שלה לשערי פסיכיאטריה ניכרים בקבצים. בנושא ללא תאריך, פסיכותרפיסטית הביעה את אי שביעות רצונה מהקבוצה בנוגע לדרישתו של כירורג לשתי מכתבי הפניה ממנה לפני כריתת החזיות הבריאות של נערה בת 17. לפסיכותרפיסטית, זה נראה כמו "שערי יתר מיותרים".

המכתבים נראים כמעט כמו פורמליות למטרות ביטוח, אבל בתגובות, מטפל הציע שהסיבה יכולה להיות שחברת הביטוח רצתה ראיות לכך שה"מצב של הלקוח" לא השתנה עם הזמן.

עם זאת, שאר התגובות הן מקהלה של הסכמה שדרישה זו היא שערי מיותרים, כאשר אחת מהן אפילו הציעה לדווח על המבטח לרגולטור המדינתי המקומי "על דרישות קביעת הכיסוי הקלינית לא סבירות שלהם".

יועץ לא בינארי מפלורידה עם כינויי they/them ענה, והציע את שירותיו. היא סיפרה למטפל שהיא מספקת ייעוץ ספציפית בנוגע לכתיבת מכתבים. "אם אתה מעוניין בייעוץ עם ספק עם ניסיון חי, אני שמח לדבר עוד," אמר היועץ. "כתבתי לא מעט מכתבים שניים וכתבתי גם מכתבים לקטינים," היא הוסיפה.

בשרשור לא מתוארך אחר, מטפלת מווירג'יניה עם "כמה לקוחות טרנס עם מחלות נפשיות רציניות" כמו "הפרעה דו-קוטבית ואוטיזם או הפרעה סכיזואפקטיבית" שאלה את הקבוצה לעצה בנוגע לקריטריונים שיש להשתמש בהם כדי לקבוע אם מטופל מוכן לניתוח. היא הייתה מודאגת במיוחד לגבי "לקוחות" עם מחלות נפשיות רציניות שמסוגלים לעמוד ב"פרוטוקולים של הרחבה לאחר ניתוח."

מטפל מקליפורניה השיב כי "כמתרגלים תומכי מגדר, אנו תמיד שוקלים הפחתת נזק כעדשה הראשונית שלנו", כלומר, יש צורך לשאול "מה יקרה למטופלים אלה אם הם לא יעברו את הטיפול התומך שלהם, שהוא גם הכרח רפואי." המטפל אמר שהיא אישית "לא משקיעה" בדרישת SOC7 שמחלת נפש תהיה "בשליטה טובה" לפני שהמטופל מורשה להסכים לניתוחים כמו וגינופלסטיה וכריתת שדיים דו-צדדית. למעשה, חשיבה זו הייתה בקו אחד עם העמדה הרשמית של WPATH, שכן הקבוצה הסירה את הדרישה מ-SOC8.

מטפל מזוהה טרנסג'נדר, שנולד זכר, הצטרף לדיון ואמר כי לפי SOC7 של WPATH, "מכתב התמיכה" נועד בעיקר להקים את ההתמדה של דיספוריה מגדרית של המטופל וכי "הכחשת טיפול כירורגי הכרחי (אפילו לחולים עם מחלת נפש קשה) פוגעת חזק באוטונומיה של המטופל." המעבר לעבר ראייה של מעורבות של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש כמיותרת התחיל עם ד"ר ריצ'רד גרין שהזמין את SOC6 של HBIGDA מיד לאחר שד"ר סטיבן לוין SOC5 ציין שצריכים שני מכתבי הפניה לפני התחלת הורמונים. בעוד שלוין תמך בהצבת מחסומים סביב גישה למעבר רפואי במאמץ למזער חרטה, WPATH, מאז ימי גרין, התכוונה לפרק את אמצעי הבטיחות האלה.

WPATH Members Trivializing Detransitioner Stories of Harm

Gender-affirming healthcare providers have always maintained that the regret rate for sex-trait modification interventions is very low, but this belief is based on deeply flawed research.^{107, 108, 109} Due to sloppy, inadequate followup, the true detransition rate is unknown, but recent studies indicate it is rising. ^{110, 111, 112, 113} Several small studies rovide valuable insights into the detransition experience. ^{114, 115, 116, 117} As well, an increasing number of young people are speaking out about the harm they experienced at the hands of gender-affirming healthcare providers. ^{118, 119, 120} Yet many WPATH members in the forum remain in denial about the damage done, dismissing or trivializing the lifetime of regret now faced by many young people.

In response to a post by a Washington DC psychologist about a “distraught and angry” 17-year-old detransitioned girl who had been on testosterone for more than two years and felt she was “brainwashed,” several WPATH members appear in the replies. There is talk of detransition being just another step in a patient's “gender journey” and not necessarily involving regret. By this self-serving logic, it is impossible for clinicians practicing the affirmative model to ever be wrong in their diagnosis or treatment decisions.

The notion of the “gender journey” to describe regret and detransition is used to insulate gender-affirming clinicians from criticism and accountability. Within the realm of gender-affirming care, as long as the healthcare provider affirms the regret and detransition phase as part of the “journey,” any potential errors or misjudgments are considered acceptable.

As well, on more than one occasion, the WPATH members pass the blame to the young person. Another psychologist talks of a female patient who is still in high school and has decided to detransition, claiming that the girl “acknowledges that [she] was the driver in getting [her] to this point.”

WPATH President Bowers then echoed this psychologist's opinion, stating that all medical treatments have regret rates that are typically much higher than for gender transition, and “patients need to own and take active responsibility for medical decisions, especially those that have potentially permanent effects.” Bowers added that “legislatures and the media [do not] go after breast augmentation, tubal ligation or facelifts.” Here, Bowers inadvertently concedes that sex-trait modification procedures are elective, cosmetic procedures, like facelifts and breast augmentation, which also often result in lifelong sterility, like tubal ligation.

However, a minor does not have the cognitive capacity to understand those “potentially permanent effects” and, therefore, cannot give cognitive consent, and the leaked panel discussion proves that WPATH members are aware of that fact. In many cases, a person suffering from severe mental illness also does not have the necessary decisionmaking capacity to assess the risks and life-long consequences of the treatment. In these circumstances, responsibility rests with the healthcare professionals who misdiagnosed the patient and neglected their duty to secure proper informed consent. In no other branch of medicine is the patient blamed for consenting to a treatment based on a misdiagnosis.

Furthermore, in the United States, it is highly unlikely that any medical professional would permit a healthy adolescent girl to provide consent for tubal ligation. This is because it is widely recognized that although many teenagers may strenuously insist that they never want children, such feelings are likely to change over time as the young person matures and their priorities shift. Metzger's “oh, the dog's not doing it for you now” remark during the panel proves that he and his fellow WPATH panelists understand this perfectly well.

If there were suddenly a surge of teenagers being given vasectomies and tubal ligation on demand, or if plastic surgeons were selling breast augmentation and facelifts to adolescents as a remedy for their mental disorders, it is certain that both the media and legislatures would weigh in on the issue.

¹⁰⁶Rylan. (2022). Top Surgery with Dr. Gallagher Almost Cost Me My Life. Medium. https://rylan545.medium.com/top-surgery-with-dr-gallagher-almost-cost-me-my-life-d68cda71c543

¹⁰⁷Bustos, V. P., Bustos, S. S., Mascaro, A., Del Corral, G., Forte, A. J., Ciudad, P., Kim, E. A., Langstein, H. N., & Manrique, O. J. “Regret after Gender-Affirmation Surgery: A Systematic Review and Meta-Analysis of Prevalence.” [In eng]. Plast Reconstr Surg Glob Open 9, no. 3 (Mar 2021): e3477. https://doi.org/10.1097/gox.0000000000003477.

¹⁰⁸“At What Point Does Incompetence Become Fraud?” Genspect, 2022, https://genspect.org/at-what-point-does-incompetence-become-fraud/.

¹⁰⁹Dhejne, C., Öberg, K., Arver, S., & Landén, M. “An Analysis of All Applications for Sex Reassignment Surgery in Sweden, 1960-2010: Prevalence, Incidence, and Regrets.” [In eng]. Arch Sex Behav 43, no. 8 (Nov 2014): 1535-45. https://doi.org/10.1007/s10508-014-0300-8.

¹¹⁰Cohn, J. “The Detransition Rate is Unknown.” Archives of Sexual Behavior 52, no. 5 (2023): 1937-52. https://doi.org/10.1007/s10508-023-02623-5. https://dx.doi.org/10.1007/s10508-023-02623-5.

¹¹¹Irwig, M. S. “Detransition among Transgender and Gender-Diverse People—an Increasing and Increasingly Complex Phenomenon.” The Journal of Clinical Endocrinology & Metabolism 107, no. 10 (2022): e4261-e62. https://doi.org/10.1210/clinem/dgac356.

¹¹²Hall, R., Mitchell, L., & Sachdeva, J. “Access to Care and Frequency of Detransition among a Cohort Discharged by a UK National Adult Gender Identity Clinic: Retrospective Case-Note Review.” [In eng]. BJPsych Open 7, no. 6 (Oct 1 2021): e184. https://doi.org/10.1192/bjo.2021.1022.

¹¹³Boyd, I., Hackett, T., & Bewley, S. “Care of Transgender Patients: A General Practice Quality Improvement Approach.” [In eng]. Healthcare (Basel) 10, no. 1 (Jan 7 2022). https://doi.org/10.3390/healthcare10010121.

¹¹⁴Littman, L. (2021). Individuals Treated for Gender Dysphoria with Medical and/or Surgical Transition Who Subsequently Detransitioned: A Survey of 100 Detransitioners. Archives of Sexual Behavior, 50(8), 3353-3369. https://doi.org/10.1007/s10508-021-02163-w

¹¹⁵Mackinnon, K. R., Gould, W. A., Enxuga, G., Kia, H., Abramovich, A., Lam, J. S. H., & Ross, L. E. (2023). Exploring the gender care experiences and perspectives of individuals who discontinued their transition or detransitioned in Canada. PLOS ONE, 18(11), e0293868. https://doi.org/10.1371/journal. pone.0293868

¹¹⁶Littman, L., O'Malley, S., Kerschner, H., & Bailey, J. M. (2023). Detransition and Desistance Among Previously Trans-Identified Young Adults. Archives of Sexual Behavior. https://doi.org/10.1007/s10508-023-02716-1

¹¹⁷Vandenbussche, E. (2022). Detransition-Related Needs and Support: A Cross-Sectional Online Survey. Journal of Homosexuality, 69(9), 1602-1620. https://doi.org/10.1080/00918369.2021.1919479

¹¹⁸Reddit, 2023, https://www.reddit.com/r/detrans/.

¹¹⁹“‘I Literally Lost Organs:’ Why Detransitioned Teens Regret Changing Genders.” New York Post, 2022, https://nypost.com/2022/06/18/detransitioned-teens-explain-why-they-regret-changing-genders/.

¹²⁰“Why This Detransitioner Is Suing Her Health Care Providers.” Public, 2023, https://public.substack.com/p/why-this-detransitioner-is-suing

חברי WPATH מזלזלים בסיפורי נזק של דטרנסישנרים

ספקי שירותי בריאות מאשרי מגדר תמיד טענו כי שיעור החרטה להתערבויות שינוי מאפייני מין הוא נמוך מאוד, אך אמונה זו מבוססת על מחקר פגום עמוקות.^{107, 108, 109} בשל מעקב רשלני ולא מספק, שיעור הדטרנסישן האמיתי אינו ידוע, אך מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהוא עולה. ^{110, 111, 112, 113} כמה מחקרים קטנים מספקים תובנות חשובות לגבי חוויית הדטרנסישן. ^{114, 115, 116, 117} כמו כן, מספר גדל והולך של צעירים מדברים על הנזק שחוו בידי ספקי שירותי בריאות מאשרי מגדר. ^{118, 119, 120} אך רבים מחברי WPATH בפורום נשארים בהכחשה לגבי הנזק שנגרם, דוחים או מזלזלים בחיי חרטה שכעת עומדים בפני צעירים רבים.

בתגובה לפוסט של פסיכולוג מוושינגטון די.סי. על נערה דטרנסישנית בת 17 "מצוקה וכועסת" שהייתה על טסטוסטרון יותר משנתיים והרגישה שהיא "עברה שטיפת מוח", כמה מחברי WPATH מופיעים בתגובות. יש דיבור על דטרנסישן כצעד נוסף ב"מסע המגדרי" של המטופל ולאו דווקא כולל חרטה. לפי לוגיקה עצמית זו, בלתי אפשרי עבור קלינאים שמתרגלים את המודל המאשר להיות טועים באבחנה או בהחלטות הטיפול שלהם.

הרעיון של "מסע מגדרי" לתיאור חרטה ודטרנסישן משמש לבידוד קלינאים מאשרי מגדר מביקורת ואחריות. בתחום הטיפול המאשר מגדר, כל עוד ספק שירותי הבריאות מאשר את שלב החרטה והדטרנסישן כחלק מה"מסע", כל טעויות או שיפוטים שגויים פוטנציאליים נחשבים מקובלים.

כמו כן, יותר מפעם אחת, חברי WPATH מעבירים את האשמה לצעיר. פסיכולוג אחר מדבר על מטופלת נקבה שעדיין בתיכון והחליטה לעבור דטרנסישן, וטוען שהנערה "מודה ש[היא] הייתה הנהגת בהגעה [שלה] לנקודה זו."

נשיאת WPATH בוארס אז הדהדה את דעתו של הפסיכולוג הזה, וציינה שכל הטיפולים הרפואיים כוללים שיעורי חרטה גבוהים בהרבה מאשר למעבר מגדרי, ו"מטופלים צריכים להיות בעלים ולקחת אחריות פעילה להחלטות רפואיות, במיוחד כאלה שיש להן השפעות קבועות פוטנציאליות." בוארס הוסיפה ש"מחוקקים והתקשורת [אינם] רודפים אחרי הגדלת חזה, קשירת חצוצרות או מתיחת פנים." כאן, בוארס מודה בלי כוונה שפרוצדורות שינוי מאפייני מין הן פרוצדורות אלקטיביות, קוסמטיות, כמו מתיחת פנים והגדלת חזה, שגם לעיתים קרובות גורמות לעקרות לכל החיים, כמו קשירת חצוצרות.

עם זאת, לקטין אין את היכולת הקוגניטיבית להבין את אותן "השפעות קבועות פוטנציאליות" ולכן אינו יכול לתת הסכמה קוגניטיבית, והדיון הפאנל הדלוף מוכיח שחברי WPATH מודעים לעובדה זו. במקרים רבים, אדם הסובל ממחלת נפש חמורה גם אינו בעל יכולת קבלת ההחלטות הנחוצה להערכת הסיכונים וההשלכות לכל החיים של הטיפול. בנסיבות אלה, האחריות מוטלת על אנשי מקצוע הבריאות שאבחנו באופן שגוי את המטופל והזניחו את חובתם להשיג הסכמה מושכלת נאותה. בשום ענף אחר ברפואה לא מאשימים את המטופל בהסכמה לטיפול על בסיס אבחנה שגויה.

יתר על כן, בארצות הברית, סביר להניח שאף איש מקצוע רפואי לא יאפשר לנערה מתבגרת בריאה לתת הסכמה לקשירת חצוצרות. זאת משום שמקובל באופן נרחב שאף על פי שמתבגרים רבים עשויים להתעקש בחוזקה שהם לעולם לא רוצים ילדים, רגשות כאלה צפויים להשתנות עם הזמן כשהצעיר מתבגר והסדרי העדיפויות שלו משתנים. ההערה של מצגר "אה, הכלב לא עושה את זה בשבילך עכשיו" במהלך הפאנל מוכיחה שהוא ועמיתיו לפאנל WPATH מבינים זאת היטב.

אם פתאום הייתה עלייה של מתבגרים שמקבלים כריתת צינורות זרע וקשירת חצוצרות על פי דרישה, או אם מנתחים פלסטיים היו מוכרים הגדלת חזה ומתיחת פנים למתבגרים כתרופה להפרעות הנפשיות שלהם, בטוח שהתקשורת והמחוקקים היו מתערבים בנושא.

שיעורי חרטה נמוכים באופן חשוד

ההערה של באוורס כי “לכל הטיפולים הרפואיים יש שיעור חרטה גבוה יותר מהמעבר הרפואי” צריכה לגרום לחברי WPATH להרהר. ההצהרה, על פני השטח, נראית נכונה. סקירה שיטתית עדכנית של שיעורי חרטה בעקבות ניתוח “אישור מגדר” מצאה חרטה של פחות מ-1% אצל נקבות מלידה שעברו כריתת שדיים ו/או פאלופלסטיה ופחות מ-

2% אצל זכרים מלידה שעברו וגינופלסטיה.¹²¹ אולם, בהתעלמות מהעובדה שהמחקרים בסקירה זו סבלו מאובדן מעקב גבוה ו/או תקופות מעקב קצרות במיוחד, הגדרות צרות באופן יוצא דופן של חרטה והתנתקות, ושהסקירה הכילה מספר יוצא דופן של טעויות אפילו בתחום מחקר הידוע בנוהגים רשלניים, בהתחשב בשיעור הגבוה של סיבוכים חמורים וההשפעה הדרמטית של הליכים אלה על היכולת של אדם ליצור קשרים אינטימיים, המספרים האלה נמוכים באופן חשוד.¹²²

מחקר מקרה של אחת המשתתפות המוקדמות ביותר בניסוי הדיכוי ההתבגרות ההולנדי שופך אור על הסיבה לכך. המחקר מתאר את רמת הסיפוק והתפקוד הפסיכולוגי של הנקבה מלידה בגיל 35.¹²³ המטופלת לא התחרטה על שעברה שינוי הורמונלי וכירורגי של מאפייני מין אך דיווחה על התמודדות עם בושה משמעותית הקשורה למראה איברי המין שלה, חוותה אפיזודות דיכאוניות, וקושי בשמירה על קשרים ארוכי טווח. במחקר מעקב קודם, שבוצע רק שנתיים לאחר הניתוח כשהמטופלת הייתה בת 20, נרשמו רמות גבוהות של סיפוק, והמטופלת הנקבה הייתה מרוצה מהתוצאה של המטוידיופלסטיה.¹²⁴ מטוידיופלסטיה היא הליך כירורגי הכולל בניית פסאודו-פין קטן מדגדגן מוגדל. כאשר נקבה מלידה נוטלת טסטוסטרון, הדגדגן הופך מוגדל לצמיתות.

מחקר מקרה זה מדגיש את הבעיה בדיווח עצמי בכל הנוגע לשיעורי חרטה בתחום הרפואה המגדרית. אנשים שמתחילים בהתערבויות לשינוי מאפייני מין לעיתים קרובות מקריבים את בריאותם, פוריותם, תפקודם המיני וחלקי גוף בריאים בחיפוש אחר שלווה בגופם. סביר מאוד ש, למרות חווית תוצאות שליליות, סיבוכים חמורים והשפעה שלילית ברורה על היכולת שלהם ליצור קשרים אינטימיים, רבים ימשיכו לשכנע את עצמם ואחרים שההחלטה שלהם לא הייתה טעות. ההיסוס להודות בחרטה עשוי לנבוע מהיסוס להתמודד עם ההשלכות של הבחירות שלהם.

אכן, הרופאים ההולנדים המוקדמים היו מודעים היטב לאפשרות זו. במחקר המעקב הראשון של מטופלים שכונו באותה עת טרנססקסואלים, שבוצע כ-15 שנים לאחר שהולנד החלה להציע התערבויות לשינוי מאפייני מין, רוב המשתתפים דיווחו על אושר וללא חרטה למרות שהחוקרים ציינו כי שיפור ב“מצבי חיים בפועל [לא] תמיד נצפה.”¹²⁵ במאמר מ-1988, החוקרים שקלו את האפשרות שבמאמץ להפחית דיסוננס קוגניטיבי, משתתפים שעברו התערבויות הורמונליות וכירורגיות “פשוט לא יכולים לקבל את הרעיון שכל זה היה לשווא. האושר המדווח עצמית עשוי להיות חשיבה משאלתית מעוותת.”

כפי שכבר הוצג, מחקרים שאינם מסתמכים רק על דיווח עצמי אלא מודדים גורמים כמו תפקוד חברתי ומצב בריאות נפשית מצביעים על תוצאות חיוביות הרבה פחות.¹²⁶

כאשר יותר אנשים מתחרטים על ניתוח החלפת ברך מאשר על כריתת פין, או יותר נשים מתחרטות על כריתת שדיים מניעתית לסיכון סרטן השד מאשר על כריתת שדיים לאישור מגדר, תוצאות מפתיעות אלה צריכות להדליק נורות אדומות בארגון רפואי המוקדש לאמת מדעית. ^{127, 128, 129, 130} במקום להיות הוכחה שניתוחי שינוי מאפייני מין הם התרופה למצוקה מגדרית, שיעורי חרטה נמוכים אלה הם סיבה לחקירה.

WPATH שברה את שרשרת האמון ברפואה

ברפואה, קיים מושג הנקרא “שרשרת האמון.” ^{142, 143} רופאים חייבים להיות מסוגלים לסמוך על כך שההכשרה המקצועית שלהם מבוססת על ראיות מדעיות חזקות כי, בהתחשב בזמן המוגבל העומד לרשות אנשי מקצוע רפואיים, זה לא ריאלי עבורם לחקור לעומק כל היבט (אבחון, פרוגנוזה וטיפול) של כל מחלה. כדי שהרפואה תתפקד ביעילות, רופאים חייבים להיות בטוחים שאלה שמנפיקים הנחיות תרגול בדקו בחריצות ובקפדנות את כל הראיות הרלוונטיות לבטיחות וליעילות של טיפולים.¹⁴⁴

WPATH שברה את שרשרת האמון ברפואה מגדרית. WPATH מציגה את עצמה כמדעית אך למעשה היא קבוצת הסברה שמקדמת הליכים מסוכנים, ניסיוניים וקוסמטיים במסווה של טיפול מחקרי ומבוסס היטב ו“הכרחי רפואית”. WPATH מוצגת כמקור לכל הידע על טיפול אישור מגדר, אך הבסיס המדעי להמלצותיה חלש במיוחד. הקבוצה קיימת אך ורק כדי להגן על רופאים מאחריות משפטית, באמצעות יצירת הנחיות שהיא מכנה בנוחות “סטנדרטים של טיפול,” ולהבטיח כיסוי ביטוחי להליכי שינוי מאפייני מין.

בשל המראה החיצוני שלה כאגודה רפואית מקצועית, שלמה עם כתב עת מבוקר עמיתים וביבליוגרפיה של ספרות מדעית, הקהילה הרפואית הרחבה יותר נותנת אמון ב“סטנדרטים של טיפול” של WPATH. WPATH וחבריה השפיעו גם על הצהרות העמדה והנחיות התרגול של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP), האגודה הפסיכולוגית האמריקאית (APA), והאגודה לאנדוקרינולוגיה.

בהמשך השרשרת, הורים ומטופלים פגיעים סומכים על ההמלצות של רופאי הילדים, האנדוקרינולוגים ואנשי מקצוע לבריאות הנפש שלהם – קלינאים שמזוהים בעצמם עם WPATH או שמסתמכים על האגודות המקצועיות המושפעות מ-WPATH שלהם להנחיות כיצד להתמודד עם ילדים שחשים מצוקה לגבי גופם.

WPATH אינה מכבדת את האתיקה הרפואית

אתיקה רפואית מסורתית היא יותר מסתם “קודם כל, אל תזיק.” העיקרון המנחה של הרפואה ההיפוקרטית הוא שמחלה מכניסה את הנפגע למצב פגיע בניגוד לרצונו והעדפתו. במצב פגיע זה האדם נכנס למערכת היחסים רופא-מטופל. לכן, המטופל חייב להיות מסוגל לסמוך על כך שהרופא שלו ישתמש בידע ובמומחיות שלו רק למטרת ריפוי או הקלה על תסמינים והקלה על סבל, תמיד עם עדיפות למזעור נזק.

ברוב ההיסטוריה הרפואית, הרפואה לא כללה הרס מכוון של מערכת גופנית בריאה ומתפקדת. רק במאה ה-20 צמחה גישה פסאודו-רפואית חדשה שרואה את המטופל יותר כצרכן ואת הרופא כספק של התערבויות תרופתיות וכירורגיות שמוטל עליו למלא את רצונות המטופל, שמוגדרים במהירות כצרכים. בעבר, הדגש על אוטונומיה באתיקה רפואית נועד לשמש כמגן: היו דברים שרופא לא יכול לעשות לך ללא הסכמתך. כיום, ובמיוחד ברפואה מגדרית, האוטונומיה פועלת כחרב: בשמה, אין דבר שרופא רשאי לסרב לך.

מודל האוטונומיה המונע מצרכנות כולל מתן למטופל כל מה שהוא רוצה, כל עוד מתקיימים קריטריונים מסוימים: הקלינאי מסוגל טכנית לעשות זאת; המטופל רוצה זאת מכל סיבה שהיא; זה חוקי, והמטופל יכול לשלם על כך.

גישה זו לטיפול רפואי המונעת מצרכנות היא המודל שאומץ על ידי WPATH. קבוצת הבריאות הטרנסג'נדרית המובילה בעולם דוגלת בסגנון טיפול של מעבר על פי דרישה, שמעריך אוטונומיה של המטופל על פני הימנעות מנזק. SOC8 של WPATH דומה יותר לרשימת קניות של התערבויות קוסמטיות מסוכנות ופולשניות, כאשר כל פרק מסכם שההליכים הכרחיים רפואית אם המטופל כך רוצה. המלצות כאלה משתרעות עד לניתוחי “ביטול” לא-בינאריים ליצירת מראה חלק וללא מין או ניתוחי “בי-גניטליים” הכוללים יצירת סט שני של איברי מין. יש גם פרק על אנשים שמזדהים כסריסים ומבקשים סירוס כימי או כירורגי כדרך לאשר את “זהויות הסריס” שלהם. בתוך קבצי WPATH, יש דיונים בנוגע להליכים “לא סטנדרטיים” אלה וכיצד לנהל אותם. עם זאת, נעדר באופן בולט מדיונים אלה כל שיקול של החששות האתיים סביב ניתוחים שמשמידים איברי רבייה בריאים במרדף אחר יצירת מאפיינים אנטומיים מותאמים אישית שאינם קיימים בטבע.

האתיקה של הסכמה מדעת

הסכמה מדעת ברפואה היא התהליך שבו ספק שירותי בריאות מחנך מטופל על הסיכונים, היתרונות והחלופות של הליך או התערבות נתונים. המטופל חייב להיות כשיר לקבל החלטה מרצון אם לעבור את ההליך או ההתערבות.¹⁴⁵

קבלת הסכמה מדעת ברפואה היא תהליך שצריך לכלול שלושה מרכיבים עיקריים: ראשית, אספקת מידע מדויק ועדכני לגבי טבע המצב, הטיפול המוצע וכל החלופות הזמינות; שנית, הערכה של הבנת המטופל, וכאשר רלוונטי, הבנת המטפל של המידע שהוצג ויכולתם לקבל החלטות רפואיות מושכלות; ושלישית, קבלת חתימות המאשרות שהסכמה מדעת הושגה. ^{146, 147}

דיון בכל הסיכונים הפוטנציאליים של טיפול, כמו גם בכל אי הוודאות סביב היתרונות, הוא חלק בלתי נפרד מהסכמה מדעת. זה כולל התייחסות לסיכונים כלליים, סיכונים ספציפיים להליך, השלכות אפשריות של אי עמידה בטיפול, וחקירת אפשרויות טיפול חלופיות.

קטינים אינם יכולים להסכים להליכי שינוי מאפייני מין

חברי WPATH מאמינים שקטינים יכולים להבין ולתת הסכמה קוגניטיבית להתערבויות לשינוי מאפייני מין שיכולות להשפיע לכל החיים על בריאותם, פוריותם ותפקודם המיני העתידי. בקבצים, קצין הרפואה הראשי מטקסס ייעץ למטפלת מודאגת לאפשר לנערה בת 13 בעייתית להתחיל טיפול בטסטוסטרון; מטפלת דנה בהתחלת טיפול חוסמי התבגרות לנערה בת 10; נשיאת WPATH באוורס הודתה בגלוי שילדים זכרים מלידה נשארים אנורגזמיים לכל החיים; ומנתח אחד דיווח על ביצוע 20 וגינופלסטיות בקטינים.

קטינים חסרים את הבגרות והיכולת הקוגניטיבית להבין את הסיכונים הכרוכים בהתערבויות כאלה ואת ההשלכות ארוכות הטווח לרווחתם. בנוסף, חוויותיהם המיניות המוגבלות או הלא קיימות הופכות את זה לבלתי אפשרי עבורם לתפוס את גודל מה שהם מוותרים עליו. דיון הפאנל הדלוף מוכיח שחברי WPATH יודעים זאת. אף על פי כן, WPATH ממשיכה לדגול בהנחת קטינים, חלקם צעירים כמו בני תשע, על מסלול רפואי בלתי הפיך זה.

כדרך להצדיק לאפשר לקטינים להסכים לטיפולים לשינוי מאפייני מין, שההשפעות המלאות שלהם הם לא יכולים להבין, חלק מחברי הפאנל בסדנת אבולוציית הזהות השוו זאת לטיפול בסוכרת מתחילת הילדות.

“כאשר ילד נוטל תרופה לסוכרת, האם הוא צריך להבין הכל על הלבלב שלו והכל שקורה?” שאלה ברג את הפאנל באופן רטורי. מאוחר יותר, גרין אמר, “אם יש לך מצב ידוע, כמו סוכרת, אתה לא צריך להבין כל ניואנס לגבי מה שהאינסולין הולך לעשות לך כדי לתת הסכמה מדעת.”

עם זאת, ההשוואה פגומה מכמה סיבות. כדי לקבל אבחנה של סוכרת, יש בדיקה ביולוגית לאישור המחלה. הסיבה ידועה; פרוטוקול הטיפול נחקר היטב; התוצאה של טיפול באינסולין מובנת, והסיכונים הכרוכים באי טיפול ברורים. אכן, אם לא מטופלת, המחלה קטלנית. טיפול באינסולין גם אינו גורם לעקרות לכל החיים, ואינו משפיע על תפקוד מיני עתידי של צעיר. זהו טיפול עם ראיות מדעיות מוצקות שהיתרונות עולים בהרבה על הסיכונים, מה שהופך את תהליך ההסכמה המדעת לפשוט.

אבל אי אפשר לומר את אותו הדבר על שימוש בחוסמי התבגרות והורמונים חוצי מין כדי לעזור למתבגרים צעירים לנהל את אי הנוחות שלהם עם מינם. אין בדיקת אבחון לאישור אבחנה של דיספוריה מגדרית; במקום זאת, היא מבוססת על תחושת העצמי הסובייקטיבית של צעיר שמשתנה ומתפתחת כל הזמן. כמו כן, אין דרך לחזות אילו ילדים ומתבגרים ימשיכו בזהויות הטרנסג'נדריות שלהם כמבוגרים. אין גם ראיות מדעיות באיכות טובה לתמיכה בשימוש בחוסמי התבגרות כתרופה להפרעה המוגדרת בצורה גרועה זו, ואין מחקרי תוצאות ארוכי טווח המוכיחים שהיתרונות עולים על הסיכונים; למעשה, יש ראיות מצטברות להיפך.

השילוב של חוסמי התבגרות והורמונים חוצי מין עלול להשאיר מטופל צעיר עקר לכל החיים, והתרופות מגיעות עם שורה של תופעות לוואי ידועות וצפויות, כולל עצמות שבירות, פגיעה קוגניטיבית, וסיכון מוגבר לסרטן ולמחלות לב וכלי דם, כמו גם אי ודאות בנוגע לפתרון דיספוריה מגדרית.

יתרה מכך, כל המחקרים מעידן הרפואה המגדרית שקדם לניסוי דיכוי ההתבגרות מראים שרוב הילדים, אם לא מאושרים ומעברים חברתית ורפואית, יחדלו ויתפייסו עם מין הלידה שלהם במהלך או אחרי ההתבגרות.¹⁴⁸ למרות שאין כיום ספרות מדעית זמינה בנוגע לשיעורי התמדה לקבוצת ההתחלה בגיל ההתבגרות שהופיעה לאחרונה, שכיום מהווה את רוב ההפניות למרפאות מגדר ילדים, הידע הקיים על התפתחות מתבגרים מצביע על אי ודאות משמעותית בנוגע ליציבות זהויות הטרנסג'נדריות של קבוצה זו לבגרות.¹⁴⁹

העובדה שמומחים בתוך WPATH אינם יכולים לראות את ההבדל בין שני פרוטוקולי הטיפול היא הוכחה נוספת לכך שחברי הארגון הזה אינם בעלי הבנה מוצקה של מדע.

הורים לא מושכלים אינם יכולים לתת הסכמה מדעת

מסיבות משפטיות, זה נופל על ההורים לחתום על טופס ההסכמה להתערבויות הורמונליות וכירורגיות לשינוי מאפייני מין של ילדם, אך התקשורת הציבורית והפרטית של WPATH מצביעה על כך שחברים מספקים מידע שגוי להורים על פרוטוקול הטיפול הניסיוני.

הורים יכולים לתת הסכמה מדעת רק אם הם נאמרים להם האמת על כל שלב בתהליך ה“מעבר”, החל ממעבר חברתי.

שינוי שמות וכינויי גוף לעיתים קרובות מוצג כצעד לא מזיק, לא רפואי להקלה על מצוקת ילד. הוא נמכר להורים כהפיך לחלוטין בכל עת, אך כל הראיות הזמינות מצביעות על ההפך.

מעבר חברתי בעל השפעה יאטרוגנית חזקה, כלומר אישור זהות טרנסג'נדרית של ילד ואפשרות לשינוי שם וכינויי גוף משמשים להקבעת הזהות במוחו של הצעיר, מה שהופך את ההתנתקות להרבה פחות סבירה. היסטורית, בהיעדר מעבר חברתי, רוב הילדים עם דיספוריה מגדרית היו חדלים באופן טבעי ומתפייסים עם מין הלידה שלהם במהלך או אחרי ההתבגרות. ^{150, 151, 152} רובם היו יוצאים כהומוסקסואלים.

בדו"ח הביניים שלה לביקורת העצמאית של שירות המגדר לנוער באנגליה, ד"ר הילרי קאס ציינה השפעה יאטרוגנית זו, וקבעה כי מעבר חברתי אינו “פעולה ניטרלית” אלא “חשוב לראות בו התערבות פעילה כי הוא עלול להשפיע באופן משמעותי על הילד או הצעיר מבחינת תפקודו הפסיכולוגי.”¹⁵³

עם זאת, במרץ 2023, WPATH פרסמה הצהרה ציבורית בתגובה לתקנה החירום של היועץ המשפטי למדינת מיזורי אנדרו ביילי האוסרת שינוי מאפייני מין לקטינים, בצטטה מאמר מיולי 2022 שפורסם על ידי האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים. המאמר של ד"ר כריסטינה ר. אולסון ואחרים הראה שחמש שנים לאחר המעבר החברתי הראשוני שלהם, 97.5% מהנוער שמזדהה כטרנסג'נדר המשיך לעשות זאת. ^{154, 155} מאמר זה, נראה כי WPATH מאמינה, הוא ראיה לכך שהצעירים האלה הם באמת טרנסג'נדרים ולכן ראויים לטיפול רפואי. למעשה, מה שהוא מראה הוא שמעבר חברתי משמש לנעילת זהות הטרנסג'נדרית.

למרות שאין צורך לחתום על טופס הסכמה לפני

מעבר חברתי של קטין, אם חברי WPATH נכשלים באזהרת ההורים מפני ההשפעה היאטרוגנית של מעבר חברתי, ההחלטה של ההורים אינה מושכלת.

השלב הבא במסלול המעבר לקטין הוא חוסמי התבגרות, ושוב, יש ראיות לכך שחברי WPATH אינם מספקים להורים את המידע העדכני ביותר על התערבות זו. בינואר 2022, באוורס תיארה חוסמי התבגרות כ“הפיכים לחלוטין” למרות העובדה שבנקודה זו, הייתה ראיה בשפע להיפך.

למעשה, מוקדם מאוד בניסוי דיכוי ההתבגרות, צוין כי כמעט כל מתבגר שמתחיל בחוסמי התבגרות ממשיך להורמונים חוצי מין, כאשר נתונים היסטוריים מראים שרוב הילדים יחדלו לזהות כחברים במין הנגדי אחרי ההתבגרות. ^{156, 157, 158} זה אומר שדיכוי התבגרות הוא כמעט בוודאות השלב הראשון בפרוטוקול טיפול ארוך יותר, לא רק “חלון זמן” למתבגר לחשוב על זהותו. לכן, אי אפשר לקרוא לו “הפיך לחלוטין.”

הערותיו של מאסי בדיון הפאנל ממאי 2022 מוכיחות שאנשים בתוך WPATH מבינים זאת. המטפל של WPATH הדגיש את החשיבות של דיון ב“שימור פוריות” עם נוער שמתחיל בחוסמי התבגרות כי רבים מהנוער הזה ימשיכו ישירות לטיפולים הורמונליים מאשררים שיבטלו את התפתחות האשכים שלהם המייצרים זרע או ביציות.”

קלינאים וחוקרים מזמן הכירו בכך שההתפתחות הקוגניטיבית המתרחשת כתוצאה מהתבגרות אנדוגנית היא התרופה לדיספוריה מגדרית בילדות. זה צוין על ידי הקלינאים ההולנדים שחלוצו דיכוי התבגרות ושהם גם חברים ב-WPATH. חסימת התבגרות, לכן, פירושה חסימת הריפוי הטבעי לדיספוריה מגדרית.

הערותיו של מצגר במהלך הפאנל מצביעות על כך ש, באופן פרטי, חברי WPATH מבינים את ההשפעה השלילית של הקפאת מתבגרים במצב דמוי ילד. כשמצגר דיבר על “גזילת הילדים האלה מהדברים המיניים הפוברטליים המוקדמים עד אמצעיים שקורים עם עמיתיהם הסיסג'נדרים,” הוא התייחס לגזילת ילדים מאותו תהליך התפתחותי שהיה כמעט בוודאות מאפשר להם להתגבר על הדיספוריה שלהם באופן טבעי.

לכן, כל איש מקצוע רפואי המזוהה עם WPATH שמספר להורים שחוסמי התבגרות הם “הפיכים לחלוטין” מספק מידע לא מדויק ולכן נכשל בקבלת הסכמה מדעת ראויה.

יתרה מכך, הסכמה מדעת אמיתית יכולה להתקבל רק אם ספק שירותי הבריאות מודיע להורים שבסיס הראיות להתערבויות משנות חיים של דיכוי התבגרות, הורמונים חוצי מין וניתוחים הוא באיכות נמוכה, כפי שנמצא בכל סקירה שיטתית עד כה; ^{159, 160, 161, 162} ושמדינות אחרות שפעם הציעו טיפול אישור מגדר הפחיתו באופן דרסטי את הפרקטיקה בשל חששות מפני נזק יאטרוגני. ההורים האלה חייבים גם להבין את תופעות הלוואי המתישות לעיתים קרובות ואת הסיכונים הבריאותיים החמורים ארוכי הטווח של הורמונים חוצי מין לפני שטופס ההסכמה נחתם.

לבסוף, הורים רבים נאמרים להם סטטיסטיקות התאבדות לא מדויקות. הם מודעים שאם הם לא מסכימים לילדם לעבור שינוי מאפייני מין ניסיוני, קיים סיכון משמעותי להתאבדות. האולטימטום, “אתה יכול לקבל בן חי או בת מתה?” מוצג להורים במרפאות מגדר בכל צפון אמריקה. ^{163, 164, 165} זה מהווה כפייה, סחיטה רגשית ורשלנות רפואית. במקום הסכמה מדעת ראויה, זו הסכמה לא מושכלת שהושגה תחת לחץ.

מיתוס המעבר-או-התאבדות

חברי WPATH, וקלינאים מאשררי מגדר באופן כללי, לעיתים קרובות ממסגרים שינוי מאפייני מין כטיפול “מציל חיים” וטוענים שללאו, נוער ומבוגרים מזוהים כטרנסג'נדרים נמצאים בסיכון גבוה להתאבדות.

פעילי טרנס רבים מנציחים את הנרטיב של מעבר-או-התאבדות זה. “טיפול מאשרר מגדר הוא טיפול רפואי. זה טיפול בבריאות הנפש. זה טיפול למניעת התאבדות. הוא משפר את איכות החיים, והוא מציל חיים,” אמרה האדמירל רייצ'ל לוין בנאום ב-2022 בטקסס.¹⁶⁶ “חמישים אחוז מהנוער הטרנסג'נדרי מנסה להתאבד לפני גיל 21,” טענה ז'נט ג'נינגס, אמה של כוכבת הריאליטי הטרנסג'נדרית ג'אז, בראיון משנת 2016 שפורסם בכתב העת של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP).¹⁶⁷

אבל כמה אמת יש בטענה שטיפול מאשרר מגדר הוא “טיפול למניעת התאבדות”? התשובה היא מעט מאוד. חשוב להבדיל בין מחשבות התאבדות (או מחשבות), ניסיונות התאבדות, והתאבדויות שהושלמו. המונח “התאבדותיות” משמש לעיתים קרובות להתייחס לשלוש התופעות למרות ההבדלים החשובים ביניהן. לדוגמה, גברים בגיל העמידה נמצאים בסיכון גבוה יותר למוות בהתאבדות מאשר מתבגרים משני המינים, אבל נערות מתבגרות ונשים צעירות מציגות את השיעורים הגבוהים ביותר של מחוות התאבדות לא קטלניות, שיכולות להתפרש טוב יותר כקריאות לעזרה.

כפי שמצוין בסקרים, נוער מזוהה כטרנסג'נדר נמצא בסיכון מוגבר להתאבדותיות והתאבדות.¹⁶⁸ באופן מכריע, עם זאת, התאבדות שהושלמה באוכלוסייה זו נדירה ביותר, וההתאבדותיות המוגברת נובעת ככל הנראה מפסיכופתולוגיה נלווית, שהיא נפוצה ביותר וקשורה באופן עצמאי למחשבות התאבדות והתנהגות. בקיצור, אין מגפת התאבדות הפוגעת בנוער מזוהה כטרנסג'נדר, והטענה ש“מגדר” הוא הסיבה והפתרון לנטיות ההתאבדות של קבוצה זו היא טעות קלאסית של קורלציה כסיבתיות.¹⁶⁹

מחקר המראה שיעור גבוה יותר של התאבדותיות בקרב צעירים מזוהים כטרנס בדרך כלל משווה את קבוצת הטרנס לאוכלוסיית המתבגרים הכללית שאין לה בעיות בריאות נפש. כאשר נוער מזוהה כטרנס מושווה למתבגרים עם בעיות בריאות נפש דומות, יש מעט הבדל בהתאבדותיות.¹⁷⁰

כמו כן, הסיכון המוגבר להתאבדות קיים בכל שלבי תהליך המעבר. במהלך מחקר של שנתיים שמומן על ידי המכונים הלאומיים לבריאות (NIH) של 315 נוער אמריקאי העוברים “טיפול הורמונלי מאשרר מגדר,” היו שתי התאבדויות שהושלמו, ו-11 נוער דיווחו על שקילת התאבדות.¹⁷¹

מותים אלה בולטים עוד יותר, בהתחשב בכך שהחוקרים סיננו משתתפים להתאבדותיות. למרות התוצאות הטרגיות האלה, המחברים, רבים מהם נחשבים לחברים הבולטים ביותר של WPATH, הסיקו שטיפולים הורמונליים מאשררי מגדר “שיפרו התאמה חיצונית ותפקוד פסיכו-סוציאלי.” בבריטניה, מחקר אחד הראה ארבע התאבדויות שהושלמו, המייצגות 0.03% מהנוער שהופנה לשירות פיתוח זהות מגדר (GIDS) בין 2010 ל-2020. שתיים מתוך ארבעת המטופלים כבר היו בטיפול השירות, ושתיים היו ברשימת ההמתנה.¹⁷²

יתרה מכך, אנו יודעים שאוטיזם,¹⁷³ הפרעות אכילה,¹⁷⁴ ובעיות בריאות נפש אחרות ¹⁷⁵ גורמות לסיכון מוגבר להתאבדות לצעירים. אנו גם יודעים שרבים ממתבגרים שמזדהים כטרנסג'נדרים סובלים באופן לא פרופורציונלי מאותן תחלואות פסיכיאטריות עצמן, ובמקרים רבים, בעיות בריאות הנפש האחרות התחילו זמן רב לפני שהמתבגר הכריז על זהות טרנסג'נדרית.¹⁷⁶ לכן, זה אפשרי תיאורטית שנוער שכבר נמצא בסיכון מוגבר להתאבדות והתאבדותיות נמשך לזהות כטרנסג'נדר כי הם רואים במעבר רפואי פתרון למצוקה הנפשית שלהם, כפי שמעידות כמה עדויות של מתנתקים.^{177, 178, 179} בתרחיש כזה, התערבויות לשינוי מאפייני מין לא יעשו דבר כדי להפחית או לבטל סיכון להתאבדות ולמעשה, בטווח הארוך, עלולות להגביר את הסיכון אם הצעיר, החולה נפשית, יתחרט על שעבר הליכים הורמונליים וכירורגיים.

יש גם חשש מצד חלק מהמומחים שמקרים רבים של דיספוריה מגדרית מתחילת גיל ההתבגרות הם למעשה מקרים של הפרעת אישיות גבולית (BPD). תסמינים של BPD כוללים “הפרעת זהות” ו“התנהגות התאבדותית חוזרת, מחוות, או איומים, או התנהגות פגיעה עצמית.”¹⁸⁰ על פי הסקסולוג הקנדי ג'יימס קנטור, “BPD מתחילה להתבטא בגיל ההתבגרות, נפוצה פי שלושה בנקבות ביולוגיות מאשר זכרים, ומתרחשת ב-2–3% מהאוכלוסייה.” לכן, קנטור טוען, “אם אפילו רק חלק מהאנשים עם BPD חווים הפרעת זהות שמתמקדת בזהות מגדרית וטועים כטרנסג'נדרים, הם יכולים בקלות להציף את מספר המקרים האמיתיים של דיספוריה מגדרית.”¹⁸¹

במקרים כאלה, אבחון שגוי של BPD כדיספוריה מגדרית מתחילת גיל ההתבגרות ואפשרות לצעיר לעבור התערבויות הורמונליות וכירורגיות לא יעשו דבר כדי להפחית התנהגות התאבדותית ועלולים, למעשה, להוביל להחמרה של התנהגות כזו. אכן, תביעת רשלנות רפואית שהוגשה על ידי אישה צעירה מתנתקת בשם פרישה מוסלי טוענת שה-BPD שלה הוזנח. במקום זאת, צוות הרפואה שלה שכנע אותה שהתערבויות לשינוי מאפייני מין יפתרו את המצוקה הנפשית החמורה שלה. עורכי הדין שלה טוענים שזה “החמיר באופן משמעותי וקבוע את הסבל הפיזי והייסורים הנפשיים של פרישה.”¹⁸²

במחקר קטן של 28 מתנתקים קנדיים, לשני משתתפים הייתה אבחנה נלווית של BPD, כאשר אישה צעירה אחת הביעה תסכול מכך שה-BPD שלה אובחן רק לאחר שעברה כריתת שדיים דו-צדדית והבריאות הנפשית שלה הידרדרה.¹⁸³ אישה מתנתקת אחרת מקנדה שהגישה תביעת רשלנות רפואית נגד צוות הרפואה שלה גם קיבלה אבחנה של BPD שנים לאחר שאובחנה בטעות כטרנסג'נדרית ועברה התערבויות לשינוי מאפייני מין הורמונליים וכירורגיים.¹⁸⁴

לכן, הנרטיב של מעבר-או-התאבדות הוא, כפי שהמומחה המוביל של פינלנד לרפואת מגדר ילדים ניסח זאת, “דיסאינפורמציה מכוונת,” והפצתה היא “לא אחראית.”¹⁸⁵ שימוש באיומי התאבדות כדי להשפיע על הורים בהחלטותיהם בנוגע לטיפול רפואי לילדיהם הוא הפרה של אתיקה רפואית ומהווה רשלנות רפואית. זה גם מבטיח הבטחה כוזבת שההתערבויות הניסיוניות האלה יבטלו את סיכון ההתאבדות לצעיר כאשר אין ראיה לתמיכה בטענה כזו.

כפי שהוזכר קודם, המחקרים המעטים של מעקב ארוך טווח של אוכלוסיית הטרנסג'נדרים המבוגרים גם אינם מצביעים על כך שהתערבויות לשינוי מאפייני מין מבטלות או מפחיתות מאוד את סיכון ההתאבדות. מחקר שוודי ¹⁸⁶ של 324 אנשים שעברו ניתוח איברי מין בין 1973 ל-2003 חשף שיעורי התאבדות שהושלמו לאחר מעבר כירורגי מוגברים מאוד על פני האוכלוסייה הכללית, עם נקבות מלידה מזוהות כטרנס 40 פעמים סבירות יותר למות בהתאבדות וזכרים מלידה מזוהים כטרנס 19 פעמים סבירות יותר. ¹⁸⁷¹⁸⁸

המחקר הגדול ביותר שבוצע עד כה על 8,263 מטופלים שעברו דרך מרפאת המגדר באמסטרדם מ-1972 ל-2017 מצא שגם גברים וגם נשים טרנסג'נדרים היו בעלי שיעור התאבדות פי ארבעה והסיק כי “סיכון ההתאבדות באנשים טרנסג'נדרים גבוה יותר מהאוכלוסייה הכללית ונראה שמתרחש בכל שלב של המעבר.”¹⁸⁹

מחקר דני ארוך טווח עדכני הסיק שאנשים שעברו התערבויות לשינוי מאפייני מין בדנמרק בעלי שיעור התאבדות שהושלמה פי 3.5 לאחר “מעבר” בהשוואה לאוכלוסייה הכללית ופי 7.7 שיעור ניסיונות התאבדות.¹⁹⁰ מחקר הולנדי ארוך טווח אחר מצא שטרנססקסואלים מזכר לנקבה בעלי סיכון מוגבר פי שישה להתאבדות לאחר שעברו הליכי שינוי מאפייני מין.¹⁹¹

לכן, הניסוי לשינוי מאפייני מין ש-WPATH דוגלת בו אינו יכול להיחשב “הפחתת נזק” או “מציל חיים,” וזה לא אתי עבור כל איש מקצוע רפואי או בריאות נפש לטעון אחרת. זה גם לא אתי להציע לקטינים ומבוגרים עם מחלת נפש חמורה התערבויות רפואיות מזיקות ובלתי הפיכות מבלי לנסות קודם לטפל בבעיות הפסיכיאטריות שלהם באמצעים פחות פולשניים.

¹⁶⁶“Remarks by HHS Assistant Secretary for Health Adm Rachel Levine for the 2022 out for Health Conference.” U.S. Department of Health and Human Services, 2022, https://www.hhs.gov/about/news/2022/04/30/remarks-by-hhs-assistant-secretary-for-health-adm-rachel-levine-for-the-2022-out-forhealth-conference.html.

¹⁶⁷“Trans Teen Shares Her Story.” Pediatrics in Review, 2016, https://publications.aap.org/pediatricsinreview/article-abstract/37/3/99/34959/Trans- Teen-Shares-Her-Story?redirectedFrom=fulltext?autologincheck=redirected.

¹⁶⁸Toomey, R. B., Syvertsen, A. K., & Shramko, M. “Transgender Adolescent Suicide Behavior.” [In eng]. Pediatrics 142, no. 4 (Oct 2018). https://doi.org/10.1542/peds.2017-4218.

¹⁶⁹Biggs, M. “Suicide by Clinic-Referred Transgender Adolescents in the United Kingdom.” [In eng]. Arch Sex Behav 51, no. 2 (Feb 2022): 685-90. https://doi.org/10.1007/s10508-022-02287-7.

¹⁷⁰de Graaf, N. M., Steensma, T. D., Carmichael, P., VanderLaan, D. P., Aitken, M., Cohen-Kettenis, P. T., de Vries, A. L. C., et al. “Suicidality in Clinic-Referred Transgender Adolescents.” [In eng]. Eur Child Adolesc Psychiatry 31, no. 1 (Jan 2022): 67-83. https://doi.org/10.1007/s00787-020-01663-9.

¹⁷¹Chen, D., Berona, J., Chan, Y., Ehrensaft, D., Garofalo, R., Hidalgo, M. A., Rosenthal, S. M., Tishelman, A. C., & Olson-Kennedy, J. “Psychosocial Functioning in Transgender Youth after 2 Years of Hormones.” New England Journal of Medicine 388, no. 3 (2023): 240-50. https://doi.org/10.1056/ nejmoa2206297.

¹⁷²Biggs, M. (2022). Suicide by Clinic-Referred Transgender Adolescents in the United Kingdom. Arch Sex Behav, 51(2), 685-690. https://doi.org/10.1007/s10508-022-02287-7

¹⁷³O'Halloran, L., Coey, P., & Wilson, C. “Suicidality in Autistic Youth: A Systematic Review and Meta-Analysis.” Clinical Psychology Review 93 (2022/04/01/ 2022): 102144. https://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S0272735822000290.

¹⁷⁴Smith, A. R., Zuromski, K. L., & Dodd, D. R. “Eating Disorders and Suicidality: What We Know, What We Don't Know, and Suggestions for Future Research.” [In eng]. Curr Opin Psychol 22 (Aug 2018): 63-67. https://doi.org/10.1016/j.copsyc.2017.08.023.

¹⁷⁵Galaif, E. R., Sussman, S., Newcomb, M. D., & Locke, T. F. “Suicidality, Depression, and Alcohol Use among Adolescents: A Review of Empirical Findings.” [In eng]. Int J Adolesc Med Health 19, no. 1 (Jan-Mar 2007): 27-35. https://doi.org/10.1515/ijamh.2007.19.1.27.

¹⁷⁶Diaz, S., and Bailey, J. M. “Retracted Article: Rapid Onset Gender Dysphoria: Parent Reports on 1655 Possible Cases.” Archives of Sexual Behavior 52, no. 3 (2023): 1031-43. https://doi.org/10.1007/s10508-023-02576-9.

¹⁷⁷Ibid (n.141)

¹⁷⁸“Luka Hein V. Unmc Physicians.” Liberty Center, https://libertycenter.org/cases/hein-v-unmc/.

¹⁷⁹“Kiefel First Amendment Complaint “, 2022, https://static1.squarespace.com/static/5f232ea74d8342386a7ebc52/t/63a0afdfc02f9322762974cf/1671475168006/Kiefel+First+Amended+Complaint+%28file+stamped%29.pdf.

¹⁸⁰Biskin, R. S., & Paris, J. (2012). Diagnosing borderline personality disorder. Cmaj, 184(16), 1789-1794. https://doi.org/10.1503/cmaj.090618

¹⁸¹“The Science of Gender Dysphoria and Transsexualism.” 2022: 22. https://ahca.myflorida.com/content/download/4865/file/AHCA_GAPMS_June_2022_Attachment_D.pdf.

¹⁸²“Active and Resolved Cases: Mosely V. Emerson, Et Al.” Campbell Miller Payne, 2023, 2. https://cmppllc.com/our-cases.

¹⁸³Ibid (n.115)

¹⁸⁴Humphreys, A. (2023). Ontario detransitioner who had breasts and womb removed sues doctors. National Post. https://nationalpost.com/news/canada/michelle-zacchigna-ontario-detransitioner-sues-doctors

¹⁸⁵Mutanen, A. (2023). A professor who treats adolescent gender anxiety says no to minors' legal gender correction. Helsingin Sanomat. https://www.hs.fi/tiede/art-2000009348478.html

¹⁸⁶Ibid (n.66)

¹⁸⁷Ibid (n. 186)

¹⁸⁸Levine, S. B., Abbruzzese, E., & Mason, J. W. “Reconsidering Informed Consent for Trans-Identified Children, Adolescents, and Young Adults.” Journal of Sex & Marital Therapy 48, no. 7 (2022): 706-27. https://doi.org/10.1080/0092623x.2022.2046221.

¹⁸⁹Wiepjes, C. M., den Heijer, M., Bremmer, M. A., Nota, N. M., de Blok, C. J. M., Coumou, B. J. G., & Steensma, T. D. “Trends in Suicide Death Risk in Transgender People: Results from the Amsterdam Cohort of Gender Dysphoria Study (1972-2017).” [In eng]. Acta Psychiatr Scand 141, no. 6 (Jun 2020): 486-91. https://doi.org/10.1111/acps.13164.

¹⁹⁰Erlangsen, A., Jacobsen, A. L., Ranning, A., Delamare, A. L., Nordentoft, M., & Frisch, M. “Transgender Identity and Suicide Attempts and Mortality in Denmark.” JAMA 329, no. 24 (2023): 2145-53. https://doi.org/10.1001/jama.2023.8627.

¹⁹¹Asscheman, H., Giltay, E. J., Megens, J. A., de Ronde, W. P., van Trotsenburg, M. A., & Gooren, L. J. “A Long-Term Follow-up Study of Mortality in Transsexuals Receiving Treatment with Cross-Sex Hormones.” [In eng]. Eur J Endocrinol 164, no. 4 (Apr 2011): 635-42. https://doi.org/10.1530/eje-101038.

לחץ מיעוט

מערכת האמונות של WPATH כוללת תשובה מובנית לבעיית שיעורי התחלואה הפסיכיאטרית הנלווית הגבוהים לפני ואחרי מעבר כמו גם התאבדויות לאחר מעבר. התשובה הזו היא מודל לחץ המיעוט. על פי WPATH, בעיות בריאות הנפש שחווים חברי הקהילה הטרנסג'נדרית לפני, במהלך ולאחר התערבויות לשינוי מאפייני מין הן תוצאה של חיים בחברה טרנספובית, במילים אחרות, הלחץ של היות חבר במיעוט מדוכא.¹⁹⁵ מחקר שיוצר על ידי חלק מחברי WPATH טוען שטיפול מאשרר מגדר יכול לפתור תחלואות פסיכיאטריות נלוות כמו דיכאון, חרדה, התאבדותיות, או אפילו אוטיזם.^{196, 197, 198 199}

ההיפותזה של לחץ המיעוט, שנלקחה מתנועת זכויות ההומוסקסואלים, מעולם לא אומתה באופן אמפירי בהקשר של רפואה טרנסג'נדרית, אך היא משמשת כדרך לספקי שירותי בריאות מאשררי מגדר להכחיש אשמה כאשר אדם מתחרט על המעבר שלו או כאשר המעבר לא משפר את בריאות הנפש שלו.¹⁹ זה מאפשר לרופאים האלה להאשים את החברה בחוסר סובלנות, במקום את עצמם על כך שהרשו לקטין או למבוגר לא יציב נפשית לעבור התערבויות רפואיות דרסטיות, משנות חיים. כמו כן, מכיוון ש“חוסר סובלנות” מוגדר על ידי הקלינאים-פעילים-חוקרים עצמם בדרכים הולכות ומתרחקות מהסביר, לחץ מיעוט הוא תיאוריה לא ניתנת להפרכה ולכן לא מדעית. זה גם פוליסת ביטוח נוחה מדי לקלינאי מגדר נגד טענות רשלנות.

למעשה, שוודיה משמשת כנגד-טיעון למודל לחץ המיעוט. כמדינה סובלנית מאוד, אם מודל לחץ המיעוט היה נכון, היינו מצפים לראות שיעורים נמוכים בהרבה של מחלות נפש והתנהגות התאבדותית בקרב אוכלוסיית הטרנסג'נדרים, אך ההפך הוא הנכון. המחקר השוודי ארוך הטווח מצא שמבוגרים טרנסג'נדרים לאחר ניתוח בעלי סיכון מוגבר משמעותית להתאבדות כמו גם שיעורי תמותה עולים.²⁰⁰

ציפיות ריאליסטיות

מחקרים רבים מצביעים על כך שרבים ממתבגרים החווים דיספוריה מגדרית מתחילת גיל ההתבגרות סובלים מתחלואות פסיכיאטריות נלוות מרובות שקדמו להתפרצות המצוקה לגבי מינם. ^{201, 202, 203, 204} עדויות של מתנתקים תומכות בהיפותזה שחלק מהאנשים במצוקה נפשית עלולים להימשך לאבחון עצמי כטרנסג'נדרים לאחר שהובלו להאמין שהליכי שינוי מאפייני מין הם תרופת פלא לכל סבלם הפסיכולוגי.²⁰⁵

בקבצים, יש ראיות לכך שחברי WPATH מעודדים תקוות כוזבות כאלה. מטפלת ממונטנה מזוהה כטרנס נקבה אמרה כי “קבלת טיפול מאשרר מגדר לעיתים קרובות יכולה לייצב באופן משמעותי את בריאות הנפש של הלקוחות.” המטפלת מקליפורניה שטענה שסירוס כירורגי עשה הבדל עצום בחיים של אדם חסר בית אמרה לפורום שהשהיית הורמונים יכולה להחמיר תסמיני בריאות נפש והציעה שטיפול הורמונלי הוא “הפחתת נזק ולכן לא לעשות כלום אינו ‘אופציה ניטרלית.’”

SOC8 של WPATH גם קובע כי “מחקרים מצביעים על כך שתסמיני בריאות הנפש שחווים [טרנסג'נדרים/אנשים מגווני מגדר] נוטים להשתפר” בעקבות התערבויות לשינוי מאפייני מין למרות שאין מחקר באיכות טובה לתמיכה בטענה זו.²⁰⁶

הצעה שהתערבויות הורמונליות וכירורגיות לשינוי מאפייני מין יכולות לשפר דיכאון, PTSD, ואפילו סכיזופרניה היא הפרה של הדרישה להציג מידע מדויק למטופל בעת קבלת הסכמה מדעת. זה דומה למנתח קוסמטי שמספר למטופלת שניתוח אף הוא התרופה לדיכאון או הגדלת שדיים היא התרופה להפרעה ביפולרית.

בשל הבטחות כוזבות כאלה, אנשים הסובלים מדיספוריה מגדרית לעיתים קרובות בעלי ציפיות לא ריאליסטיות לגבי הליכי שינוי מאפייני מין. הציפייה וההתרגשות להתחלת הורמונים חוצי מין או ביצוע כריתת שדיים או ניתוח איברי מין הופכים לעיתים קרובות למוקד עבור הנפש המצוקה, עם אנשים שתולים את תקוותיהם בהליכים רפואיים אלה כדי לפתור את כל כאבם וסבלם. חברי WPATH שמאשרים תרופות והליכים לשינוי מאפייני מין כתרופה למצוקה נפשית עושים מעט כדי לפזר את הפנטזיות האלה.

עם זאת, זה לא חייב להיות כך. כשני עשורים לפני כן, במרפאת המגדר למבוגרים פורטמן בלונדון, פסיכיאטר בריטי הוכיח שנתינת רעיון ריאליסטי למטופלים מזוהים כטרנס על מה ששינוי מאפייני מין יכול להשיג היא אסטרטגיה יעילה ביותר להרגעת הרצון להתערבות רפואית ומזעור חרטה ממעבר.

ד"ר עז חקים ניהל קבוצות טיפוליות ששילבו מטופלים הרוצים להתחיל במעבר כירורגי עם טרנססקסואלים לאחר ניתוח שמתחרטים על הניתוחים שלהם. בראיון, הוא תיאר את הקבוצה הטרום-ניתוחית כקבוצה של התרגשות ואופוריה ואת הקבוצה לאחר הניתוח כקבוצה של “אבל, דיכאון ועצב.”

“הדפוס הטיפוסי היה דיספוריה מגדרית, אופוריה טרנסג'נדרית, ואז דיספוריה טרנסג'נדרית,” אמר חקים על המתחרטים לאחר הניתוח. “הם הבינו שהם לא באמת מרגישים אותנטיים בזהות הטרנסג'נדרית שלהם, אז הם עדיין מרגישים לא אותנטיים באותה מידה, אבל רק בגוף שונה.” חקים הבחין שתהליך זה לקח, בממוצע, שבע שנים, מה שמעלה ספק נוסף בתוקף של מחקרי מעקב קצרי טווח המראים שיעורי שביעות רצון גבוהים של מטופלים לאחר מעבר.²⁰⁷

מאייר והופס מג'ונס הופקינס עשו את אותה תצפית ב-1974. הם תיארו “שלב ראשוני של אופוריה” שנמשך שנתיים עד חמש שנים לאחר מעבר, אבל לאחר תקופת ירח הדבש הזו, “המטופל מוצף מההבנה הכואבת ששום דבר לא באמת השתנה מלבד אלמנטים מסוימים של תצורת הגוף.”²⁰⁸ תקופת ירח הדבש הזו נצפתה גם לאחרונה יותר.²⁰⁹

מחקר המעקב ההולנדי הראשון הנ"ל מ-1988 תיאר את אלה בשלבים המוקדמים של מסע שינוי מאפייני המין כ“לוקחים הלוואה על העתיד,” והמחקר הסיק כי “[ניתוח שינוי מין] אינו פתרון לכל.” החוקרים הבחינו כי “הקלה על בעיות מגדר לא מובילה אוטומטית לחיים מאושרים וקלילים” וכי, להיפך, “SRS יכול להוביל לבעיות חדשות.”²¹⁰

זה חיוני שאנשים הרוצים להתחיל בהליכי שינוי מאפייני מין משני חיים יובאו פנים אל פנים עם המציאות הזו. אין ראיות בקבצים שחברי WPATH מכינים מטופלים באופן ריאליסטי לקשיים של החיים לאחר שינוי גוף הורמונלי וכירורגי. בניגוד, הגישה החדשנית של חקים הוכחה כיעילה מאוד, עם כמעט כל המטופלים הטרום-ניתוחיים שלו בסופו של דבר לא עוברים ניתוח כי הם הבינו את המגבלות של “הפתרון הפנטזי” שלהם, והמספר הקטן שעבר זאת היה בעל ציפיות הרבה יותר ריאליסטיות.

העדפת אוטונומיה של המטופל על פני הימנעות מסיכונים

WPATH מייחסת ערך גבוה לאוטונומיה של המטופל וערך נמוך למזעור נזק פוטנציאלי. או ליתר דיוק, היא מגדירה נזק, כמו ב“קודם כל, אל תזיק,” כרצון צרכני לא ממומש.

ב-2022, הפרופסור הפעיל הנ"ל שמאמין שקטינים בעלי עיכוב התפתחותי צריכים להיות מורשים להסכים להורמונים ניסיוניים משני חיים ולניתוחים, פרסם בפורום להגנת “אנשים טרנס שמטרות הגוף שלהם אינן מתאימות לציפיות דומיננטיות,” כמו אלה שרוצים “כריתת שדיים ללא פטמות, כריתת שדיים לאנשים שלא רוצים שדיים מאסטרוגן [ו]פאלופלסטיות שומרות וגינה.”

הפרופסור, שתיאר בעבר “גוף טרנס כביטוי אמנותי חופשי של מגדר,” ומאמין שמתבגרים צריכים את הזכות לטפל בגופם כמו “יצירת אמנות מגדרית,”²¹⁴ מדגים את האמונות הפגומות הקיימות בתוך WPATH כאשר טוען שטיפול בריאות טרנסג'נדרי עוסק ביצירת גופים ש“מאתגרים ציסנורמטיביות.”

“בריאות טרנס עוסקת באוטונומיה גופנית, לא בנורמליזציה של גופים,” אמר הפרופסור הפעיל בקבצים. “לא דחינו את הרעיון שאי אפשר לשנות את המגדר רק כדי להכפיל את הרעיון שהמגדר הוא בינארי ומוגדר על ידי איברי מין.”

בדיון נפרד על ניתוחים “לא סטנדרטיים”, מטפלת ממינסוטה שמאמינה ש-WPATH צריכה “דרך שונה להסתכל על מגדר שלא דרך מבט ציסג'נדריסטי” שאלה את הקבוצה, “אם למטופלים מבוגרים יש אוטונומיה גופנית, מה הבעיה עם ניתוח עליון ללא פטמות, לדוגמה?” מוסיפה כי “[ק]עקועים כירורגיים יכולים לעזור אם המטופל משנה את דעתו מאוחר יותר.”

הערות אלה הן אינדיקציה ברורה לכך ש-WPATH אינה מדעית. אנשי מקצוע רפואיים המוקדשים לספק טיפול אתי למטופליהם לא צריכים להשמיד איברי רבייה בריאים במרדף אחר יצירת גופים חלקים וללא מין או סטים שניים של איברי מין. הליכים פולשניים מאוד, משני חיים כאלה אינם ניסיון תרופה להפרעה פסיכיאטרית מוכרת אלא במקום זאת שינוי גוף קיצוני מונע מצרכנות המתחזה לרפואה. זו הפרה של אתיקה רפואית ושבעת היפוקרטס.

עולם אמיץ חדש

רבים מחברי WPATH רואים את עצמם כמי שנמצאים בחזית גבול רפואי חדש. פסיכיאטר בריטי התנגד לשימוש של סטרווייט במונח “לא סטנדרטי,” והציע שהתערבויות כאלה “עשויות להפוך לסטנדרט בעתיד.”

רופאה מקליפורניה שפעם אמרה בצחוק כי אם נערות מתבגרות יתחרטו מאוחר יותר בחיים על כריתת שדיים בריאים, הן יכולות פשוט “ללכת ולקבל אותם,”²¹⁵הגיבה ואמרה שהתחום של טיפול מגדרי יעבור בקרוב “שיפוץ על ידי אנשים צעירים יותר,” דבר שהיא אסירת תודה עליו. היא קראה למסגר מחדש התערבויות רפואיות וכירורגיות כ“הגשמת מגדר” של אדם במקום להיות “תגובה ל‘דיספוריה מגדרית’ המוגדרת בצורה גרועה.”

בסדנת אבולוציית הזהות, ברג אפילו דנה במטרות הגשמה לילדים כמדריך לקבלת החלטות רפואיות. “הגשמה היא בהחלט מושג שאני משתמשת בו הרבה יותר עם המתבגרים והילדים שלי,” אמרה המומחית הבולטת של WPATH.

למרות האופי יוצא הדופן של הניתוחים הלא-בינאריים, הקבצים מכילים ראיות לכך שחברות ביטוח מספקות כיסוי לניתוחי שינוי גוף ניסיוניים אלה, כפי שמוצג כאשר סטרווייט מספר לקבוצה שהמרפאה שלו בסן פרנסיסקו מצליחה באופן עקבי לקבל כיסוי ביטוחי למטופליו. ד"ר דניאל דוגי מאוניברסיטת אורגון למדעי הבריאות מאשר גם כן שאין לו בעיה לקבל כיסוי ביטוחי.

היו שני מקרים באונטריו, קנדה של אנשים לא-בינאריים שזכו בזכות לקבל יצירה כירורגית של סט שני של איברי מין מזויפים שממומנים על ידי משלמי המסים של המחוז, החלטות שיסללו את הדרך להליכים כאלה להיות מכוסים על ידי ביטוח הבריאות המחוזי.^{216, 217} בתיק Ks נגד אונטריו, פרק הלא-בינארי של SOC8 של WPATH מצוטט בהרחבה לאורך כל הדרך, ומועצת הערעורים והסקירה של שירותי הבריאות באונטריו אימצה את ההיגיון והאוצר מילים של WPATH בפסיקתה, וקבעה כי מצגים מגווני מגדר עלולים להוביל ל“בקשות כירורגיות מותאמות אישית” שצריכות להיות מכוסות על ידי תוכניות הבריאות המחוזיות.²¹⁸

בעוד שהגשמת מטרות שינוי גוף קיצוניות עשויה להיות מספקת מאוד לאדם, לפחות בטווח הקצר, ממשלות וחברות ביטוח לא צריכות לבלבל זאת עם רפואה וטיפול רפואי הכרחי. ניתוחים לא-בינאריים מדגימים את נטישתה המוחלטת של WPATH את המדע והרפואה במרדף אחר צרכנות ללא ריסון.

יועץ מווירג'יניה חזה “גל של בקשות מאשררות לא-בינאריות לניתוח” והודיע לקבוצה שהוא עבד עם “לקוחות שמזדהים כלא-בינאריים, א-ג'נדר, וסריסים” שביקשו “הליכים כירורגיים לא טיפוסיים, רבים מהם שלא קיימים בטבע או מייצגים את הראשונים מסוגם.”

אולי האינדיקציה הטובה ביותר לכך ש-WPATH איבדה את דרכה כארגון רפואי היא ההחלטה של הקבוצה לכלול פרק שלם ב-SOC8 שלה המוקדש לטיפול מאשרר מגדר לאנשים שמזדהים כסריסים. במילון המונחים, קבוצת הבריאות הטרנסג'נדרית המובילה בעולם מגדירה גברים מזוהים כסריסים כאנשים “שהוקצו זכר בלידה” שמרגישים כי “העצמי האמיתי שלהם מובע בצורה הטובה ביותר על ידי המונח סריס. אנשים מזוהים כסריסים בדרך כלל רוצים להסיר את איברי הרבייה שלהם באופן כירורגי או להפוך אותם ללא מתפקדים.”

פרק הסריסים מכיל לא רק את הטענה שילדים יכולים להיות מזוהים כסריסים, אלא גם קישור היפרטקסט לאתר הארכיונים של הסריסים שבו גברים אנונימיים עם פטיש סירוס מתכנסים ומשתפים את הפנטזיות שלהם לסירוס ילדים.²¹⁹ באפריל 2023, ב-TikTok, מנתחת מגדר פופולרית המזוהה עם WPATH פרסמה טיפול מאשרר מגדר לאנשים שמזדהים כסריס לעוקביה הצעירים 250K+.²²⁰

במהלך הסימפוזיון הבינלאומי של WPATH ב-2022 במונטריאול, השותף למחבר של פרק הסריסים ב-SOC8 דיבר על המטופל הראשון “מזוהה כסריס” שראה אי פעם, שהיה גבר בן 19 שחי במרתף של הוריו, ש“אולי היה בספקטרום האוטיזם אספרגר,” ורצה לחזור למצב טרום-התבגרות. הצעיר לא זיהה במפורש כסריס. המומחה של WPATH ייחס לו את התווית. “הסקתי זאת רק כי זה היה על הרדאר שלי,” הוא הסביר לקהל. במילים אחרות, במקום לראות במטופל זה אדם בעייתי הזקוק לתמיכה פסיכותרפית עמוקה, המומחה של WPATH תייג אותו כאדם מזוהה כסריס הזקוק לסירוס כירורגי מאשרר מגדר. מסגור מחדש של הפרעות פסיכיאטריות חמורות כאלה כ“זהויות” שצריך לאשר ולפתור באמצעות סירוס כימי וכירורגי הוא הפרה עצומה של אתיקה רפואית ואינדיקציה ברורה לכך של-WPATH אין את בריאותם ורווחתם של מטופלים כעדיפות.

בסוף סשן הסריסים, שהתקיים באולם הגדול של מקום הכנס, לא בחדר צדדי, סטרווייט וד"ר תומס ו. ג'ונסון, המחבר הראשי של פרק הסריסים ב-SOC8, והשותף למחבר, ד"ר מייקל אירוויג, ניהלו שיחה מעניינת.

סטרווייט לקח את המיקרופון וסיפר כיצד ג'ונסון עזר לו להתגבר על אי הנוחות הרגשית שלו באחד ממקרייו המוקדמים של גבר הומוסקסואל שרצה להיסרס. הוא ביקש מג'ונסון עצה כיצד “לגייס מנתחים נוספים” לביצוע סוג זה של הליך, מסביר שהיה לו תגובה מעורבת מעמיתים משתתפים בכנס לנכונותו לבצע ניתוח איברי מין “לא סטנדרטי”.

לאחר ששבח את סטרווייט על “היותו פתוח לרעיונות חדשים,” ג'ונסון אמר שהוא מקווה “שפרק [הסריסים] בסטנדרטים של טיפול יפתח את האפשרויות,” שמנתחים יראו זאת ו“יאמרו, כן, זה משהו שאני צריך להיות מוכן לשקול.” אירוויג הסכים, אומר שזה “עצום” שסריס נמצא כעת ב-SOC, כי עכשיו רופאים לא יצטרכו לפחד לאבד את הרישיון שלהם על סירוס הגברים בעייתיים פסיכולוגית אלה.

“ככל שיהיו לנו יותר סשנים כאלה, אנשים יתחנכו יותר, ואז נקבל יותר אנשים כמוך שיוכלו לעשות זאת,” אמר אירוויג לסטרווייט.

PAST CASES OF PSEUDOSCIENTIFIC HORMONAL AND SURGICAL EXPERIMENTS ON CHILDREN AND VULNERABLE ADULTS

History is full of examples of the medical world getting things catastrophically wrong and yet taking decades to face up to the mistake and self-correct. Today's scandal perpetrated by WPATH combines elements of past attempts to cure mental illness by surgical means such as lobotomy and ovariotomy with the misguided experiment by pediatric endocrinologists to correct the height of tall girls and short boys using puberty blockers and hormones. There is also the scandal in the recent past of a surgeon amputating the healthy legs of men with body integrity identity disorder that bears a striking resemblance to the type of medical care WPATH endorses.

Examining historical medical blunders offers insights into the current scandal unfolding in gender clinics. By distancing ourselves from our cultural biases and preconceptions, a clearer view of the ease with which doctors are led astray emerges.

מקרים קודמים של ניסויים הורמונליים וכירורגיים פסאודו-מדעיים על ילדים ומבוגרים פגיעים

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של עולם הרפואה שטועה בצורה קטסטרופלית ועדיין לוקח עשורים להתמודד עם הטעות ולתקן את עצמו. השערורייה של היום שבוצעה על ידי WPATH משלבת אלמנטים מניסיונות קודמים לרפא מחלות נפש באמצעים כירורגיים כמו לובוטומיה ואובריוטומיה עם הניסוי המוטעה של אנדוקרינולוגים ילדים לתקן את הגובה של בנות גבוהות ובנים נמוכים באמצעות חוסמי התבגרות והורמונים. יש גם את השערורייה בעבר הקרוב של מנתח שכרת את הרגליים הבריאות של גברים עם הפרעת זהות שלמות גוף שדומה באופן מפתיע לסוג הטיפול הרפואי ש-WPATH תומכת בו.

בחינת טעויות רפואיות היסטוריות מציעה תובנות לגבי השערורייה הנוכחית המתרחשת במרפאות מגדר. על ידי התרחקות מהטיות תרבותיות ודעות קדומות שלנו, נקבל תמונה ברורה יותר של הקלות שבה רופאים מוטעים.

Lobotomy

A case study comparing the pseudoscientific surgical destruction of healthy brains in the 20th century and the pseudoscientific surgical destruction of healthy genitals of vulnerable people today

In the mid-20th century, a widely held belief in the medical world was that the most effective and humane treatment for mental illness was the lobotomy: a brutal surgical procedure that involved blindly swinging sharp instruments in the brain to sever the frontal lobe connections.

Despite the obvious dangers and devastating side effects, the medical community rapidly embraced the practice of performing lobotomies as a treatment for a wide range of mental disorders, including depression, obsessivecompulsive disorder (OCD), epilepsy, and schizophrenia.

Lobotomists were not vilified; rather, they were held in high regard by many. Antonio Egas Moniz, the inventor of the lobotomy, was honored with the Nobel Prize in 1949 for his contribution to medicine. Walter Freeman and James Watts, who popularized the procedure in the United States, were warmly received at annual American Medical

Association (AMA) meetings, where they set up “psychosurgery” exhibits providing information about their brain-mutilating surgery.

While there was early opposition to the brutality and imprecision of the procedure, little of it was published in medical journals because, at the time, to criticize fellow doctors was viewed as unethical. Instead, the prestigious New England Journal of Medicine gave the procedure scientific validity by publishing an article touting the operation as being based “on sound physiological observation.”²²²

The popular press also played a crucial role. In 1936, the New York Times called the procedure “a turning point in treating mental cases,” predicting that Freeman and Watts were likely “going down in medical history as another shining example of therapeutic courage,” and in 1937, claimed the surgery “cuts away sick parts of the human personality and transforms wild animals into gentle creatures.”^{223, 224} Over the next five years, lobotomy was frequently featured in popular publications, including Reader's Digest, Time, and Newsweek. The narrative overall was positive, downplaying the barbaric reality of the procedure.²²⁵

Many desperate patients and their families sought lobotomies after reading these articles. Conditions in mental asylums at the time were deplorable, and alternative remedies for mental illness, such as insulin coma therapy and electroshock therapy, were also harsh and often violent. Therefore, even though a lobotomy often left patients in a state of “surgically induced childhood,” to many, this was preferable to the other options available.

At no point during lobotomy's rapid rise in popularity did any of the significant American medical associations, including the American Psychiatric Association and the American Medical Association, stand in official opposition to the surgery.

Freeman, who invented the “transorbital lobotomy,” which involved hammering a surgical instrument resembling an ice pick through a patient's eye socket and into the brain, considered his procedure a success if his patients were able to leave the asylum and be cared for at home “at the level of a domestic invalid or household pet.”²²⁶ He also became convinced that the earlier the procedure was performed, the better because of the misguided belief that patients were destined to deteriorate otherwise. This meant he advocated for the surgery as a first line of treatment for those with only mild mental illness.

Many of Freeman's patients didn't even meet his questionable measure of success, with some ending up permanently disabled and approximately 15% dying.²²⁷ In 1941, Rosemary Kennedy, sister of President John F. Kennedy, became Freeman's most famous victim when her lobotomy left her condemned to live out the rest of her days in a private psychiatric hospital, unable to care for herself, barely able to speak, and with no memory of her family.²²⁸

But what is arguably Freeman's most egregious crime was that he performed lobotomies on children, 19 in total, with 11 such cases described in the 1950 edition of his book, Psychosurgery.²²⁹²³ The youngest was just four years old, and two out of the 11 died of cerebral hemorrhages.

Even as Moniz was awarded the Nobel Prize in 1949 for the invention of lobotomy, and in its reporting, the New York Times declared that “surgeons now think no more of operations on the brain than they do of removing an appendix,”opposition to the procedure was starting to mount.²³¹ Critics highlighted the severe side effects experienced by many patients, raised concerns about the criteria used to measure success, and accused surgeons of conducting procedures without preliminary psychiatric evaluations.

However, it was the invention of the antipsychotic drug Chlorpromazine that triggered lobotomy's precipitous fall in popularity because, all along, it was the lack of humane alternative treatments that had caused psychiatrists to go to such desperate lengths.

In 1967, after what was destined to be his last patient died of a brain hemorrhage, a disgraced Freeman was stripped of his hospital privileges. He spent the rest of his days driving across the US, tracking down his patients and their families, searching for proof that his beloved procedure had helped and not harmed.

The horrifying story of lobotomy should have served as a cautionary tale for the medical world, illustrating the dire consequences that can occur when doctors swiftly embrace novel, innovative procedures without first subjecting them to thorough scientific scrutiny to establish their value, safety, and effectiveness.

But 70 years later, we find ourselves without the moral high ground. In the age of evidence-based medicine, we once again find ourselves witness to a medical world performing surgical mutilation on healthy bodies in the quest to cure mental illness. But instead of targeting the brain, today's surgeons target the genitals.

In both medical scandals, the victims are either minors or the mentally ill (or both), and the surgeries performed result in permanent disfigurement and disability. The most fortunate of Freeman's patients managed to live semi-independent lives, holding down low-skilled jobs, but most weren't so lucky. Many had their long-term memory destroyed and struggled even with the most basic tasks.

Many were left permanently disabled.

In today's scandal, in the best-case scenario, male patients are left with a cavity that needs to be dilated for life and drastically reduced sexual function. The less fortunate endure severe complications, such as neovaginal stenosis, urinary issues, and fistulas. Ritchie Herron, a detransitioned man who underwent vaginoplasty during a mental health crisis, describes his life post-surgery as a living nightmare. “There is no dignity in living like this,” said the 32-year-old victim of today's medical crime, who suffers from ongoing pain, numbness, and urinary dysfunction.^{232, 233}

Female patients undergo a procedure called phalloplasty that involves surgeons harvesting tissue from a donor site, usually the forearm but sometimes the thigh, and using the tissue to fashion a non-functional pseudopenis. The surgery comes with an extraordinarily high complication rate and typically requires a full hysterectomy and vaginectomy, which is the surgical removal of the vagina.^{234, 235} A 2021 study of 129 females who underwent the risky procedure to construct a pseudo-penis found the group reported 281 complications requiring 142 revisions.²³⁶

Both lobotomies and genital surgeries also involve the destruction of a core part of a person's humanity. Freeman and Watts noted that each of their patients lost “something by this operation, some spontaneity, some sparkle, some flavor of the personality.” Today's gender surgeons are attacking an equally important aspect of what makes us human. Our sexual identities are an intrinsic part of who we are, making the amputation of genitals akin to performing a sexual lobotomy.

Gender surgeons, like the lobotomists who came before them, bypass ethical requirements that a surgical intervention be proven safe and beneficial before it is rolled out into mainstream medical practice. No long-term studies existed to prove that the benefits of lobotomy outweighed the harms, and the same can be said for today's genital surgeries. The few long-term studies that exist show significantly impaired social functioning, high rates of mental illness, and elevated suicide risk. Yet despite the lack of good quality science to support such drastic life-altering surgeries, just as the AMA and the APA did not openly condemn the medical crime of lobotomy, today those same organizations endorse minors and mentally ill adults undergoing genital amputation at the hands of WPATH surgeons. The reason is that they regard sex trait modification as a “human rights” issue first and foremost, and only secondarily, if at all, as a medical question.

In 1941, the New York Times described lobotomy patients as having “worries, persecution complexes, suicidal intentions, obsessions, indecisiveness and nervous tensions literally cut out of their minds with a knife by a new operation on the brain,” giving the brutal surgery the air of a miracle cure.²³⁷ Almost a century later, in the WPATH forum, the California therapist told her colleagues of the remarkable healing power of surgical castration for her mentally ill patients, who were put “on the road to emotional recovery” and presumably lived happily ever after.

Today, many patients report being satisfied with the outcome of their genital surgery despite being plagued by complications and experiencing significant social and romantic difficulties. Likewise, many families were genuinely grateful to Freeman for helping their loved ones despite the enormous burden of care placed upon them by the surgery and the devastating impact on the patient. Both situations suggest a certain level of self-deception, or what the early Dutch researchers worried was happiness “distorted by wishful thinking.” Families who consented to their loved one undergoing a lobotomy would have an incentive to cling to the belief that it was the right decision, wilfully ignoring the obvious signs that it wasn't. Many adolescents, or their parents, as well as vulnerable adults may face a similar internal struggle today.

To understand how the medical world could have so swiftly endorsed lobotomies and why families and even the victims may have been grateful for the procedure, it is necessary to paint a picture of life for the severely mentally ill at the turn of the 20th century. This was an era long before the invention of antipsychotic drugs when the outlook for the mentally ill was bleak. Most ended up in overcrowded, understaffed mental asylums where the conditions were deplorable. Those suffering from the worst cases were kept restrained and in isolation, sometimes for years on end. One investigation of mental asylums in the United States found patients crammed naked in a dark room, the floor filthy with human waste.²³⁸

The field of psychiatry's desperation in the early decades of the 20th century gave rise to several brutal somatic remedies, from insulin coma therapy²³⁹ to malaria therapy,²⁴⁰ as well as the more widely-known electroshock treatments. These were risky and violent, and success was uncertain. It was in this context that news of Moniz's groundbreaking psychosurgery emerged. Psychiatrists, asylum staff, families, and the patients themselves were desperate for a solution. When lobotomy enabled patients to leave the asylum and be cared for at home by loved ones, or at least allowed the most violent cases to escape the confines of isolation and move freely within the ward, many saw it as a humane option. This resulted in a powerful, willful blindness to the barbaric nature of the procedure and its associated side effects.

But the world of today's victims could not be more different. The minors and vulnerable adults seeking surgical solutions to their poorly defined psychiatric condition are not confined to mental asylums, restrained in straitjackets, or chained to walls in isolation wards. They are not subjected to electroconvulsive shock therapy and face a lifetime of confinement and misery. Most are simply caught up in a mad cultural moment, suffering from a culture-bound mental illness that has produced an identity that is almost certainly transient.

For these young patients who still have their whole lives ahead of them, there is an ethical, non-invasive approach to treatment available with a strong track record of success: watchful waiting, coupled with psychotherapy as needed. All available evidence from the time before WPATH politicized gender medicine indicates that the majority of minors suffering from distress about their sex will reconcile with their bodies during or after puberty– assuming they are not socially transitioned and medicalized. Watchful waiting, caring support, and allowing the young person to grow and mature is the humane alternative to WPATH's “gender lobotomy.”²⁴¹

The scientific literature on adults is less conclusive, but for the severely mentally ill patients seeking genital surgery, deep psychotherapeutic work to alleviate their complex mental health issues and uncover the origin of their gender distress is preferable to ignoring all comorbidities and leaping directly to genital mutilation. Often, as Dr. Az Hakeem at the Portman clinic demonstrated, bringing the patients face-to-face with the reality of genital surgery is enough to quell the patient's obsessive desire.

But because WPATH is not a medical group seeking to find the best way to care for people suffering from gender dysphoria, its members consider attempting to avert the need for invasive, life-altering surgical intervention to be “conversion therapy.” So instead, WPATH members advocate for surgical interventions as the only line of treatment, even for minors and the severely mentally ill, much the same as Freeman and his colleagues believed lobotomy was the only hope for the poor unfortunate souls confined to mental asylums.

Freeman saw himself as the savior of the severely mentally ill, believing that he gave hope to the hopeless. At the height of his career, he could never have imagined a day when his miraculous cure would be reviled and considered an atrocity. The same can be said for WPATH and its members. Spurred on by the thought of themselves as civil rights heroes fighting on behalf of the oppressed, they see themselves as being on the cutting edge of medicine, providing necessary medical care to patients in need. However, we believe that adolescents and vulnerable adults undergoing the surgical destruction of healthy genitals is destined to be recorded in history as a crime of equal or even greater magnitude than the lobotomy.

²²²“The Surgical Treatment of Certain Psychoses.” New England Journal of Medicine 215, no. 23 (1936): 1088-88. https://sci-hub.ru/10.1056/NEJM193612032152311.

²²³“Find New Surgery Aids Mental Cases; Drs. Freeman and Watts Say Operation on Brain Has Eased Abnormal Worry. 6 Selected Patients Gain No Data yet Available on Permanent Effects, Scientists Tell Southern Medical Group.” The New York Times, 1936, https://www.nytimes.com/1936/11/21/ archives/find-new-surgery-aids-mental-cases-drs-freeman-and-watts-say.html.

²²⁴“Surgery Used on the Soul-Sick Relief of Obsessions Is Reported; New Brain Technique Is Said to Have Aided 65% of the Mentally Ill Persons on Whom It Was Tried as Last Resort, but Some Leading Neurologists Are Highly Skeptical of It.” The New York Times, 1937, https://www.nytimes. com/1937/06/07/archives/surgery-used-on-the-soulsick-relief-of-obsessions-is-reported-new.html.

²²⁵Diefenbach, G., Diefenbach, D., Baumeister, A., & West, M. “Portrayal of Lobotomy in the Popular Press: 1935-1960.” Journal of the history of the neurosciences 8 (05/01 1999): 60-9. https://doi.org/10.1076/jhin.8.1.60.1766.

²²⁶Whitaker, R. Mad in America: Bad Science, Bad Medicine, and the Enduring Mistreatment of the Mentally Ill. Basic Books, 2001. https://archive.org/details/madinamericabads00whit

²²⁷“Lobotomy: The Brain Op Described as ‘Easier Than Curing a Toothache’.” BBC News, 2021, https://www.bbc.com/news/stories-55854145.

²²⁸“Postmodern Lobotomy Blues.” Compact Magazine, 2023, https://compactmag.com/article/postmodern-lobotomy-blues.

²²⁹“The Lobotomist.” PBS, 2008, 48:20. https://www.pbs.org/wgbh/americanexperience/films/lobotomist/.

²³⁰Offit, P. A. Pandora’s Lab: Seven Stories of Science Gone Wrong. National Geographic Books, 2017.

²³¹“Explorers of the Brain.” The New York Times, 1949, https://www.nytimes.com/1949/10/30/archives/explorers-of-the-brain.html.

²³²“’Heartbroken’ Father Sues NHS to Stop Autistic Son’s Sex Change.” The Telegraph, 2023, https://www.telegraph.co.uk/news/2023/06/04/nhs-gender-clinic-judicial-review-autistic-son-sex-change/.

²³³Ritchie, “This Isn’t Even the Half of It. And This Isn’t Regret Either, This Is Grief and Anger…,” @TullipR, June 13, 2022, 2:57 PM, https://twitter.com/TullipR/status/1536422563458465793?s=20.

²³⁴Rashid, M., & Tamimy, M. S. “Phalloplasty: The Dream and the Reality.” [In eng]. Indian J Plast Surg 46, no. 2 (May 2013): 283-93. https://doi.org/10.4103/0970-0358.118606.

²³⁵Wierckx, K., Van Caenegem, E., Elaut, E., Dedecker, D., Van de Peer, F., Toye, K., Weyers, S., et al. “Quality of Life and Sexual Health after Sex Reassignment Surgery in Transsexual Men.” [In eng]. J Sex Med 8, no. 12 (Dec 2011): 3379-88. https://doi.org/10.1111/j.1743-6109.2011.02348.x.

²³⁶Robinson, I. S., Blasdel, G., Cohen, O., Zhao, L. C., & Bluebond-Langner, R. “Surgical Outcomes Following Gender Affirming Penile Reconstruction: Patient-Reported Outcomes from a Multi-Center, International Survey of 129 Transmasculine Patients.” [In eng]. J Sex Med 18, no. 4 (Apr 2021): 800-11. https://doi.org/10.1016/j.jsxm.2021.01.183.

²³⁷“Turning the Mind inside Out.” Saturday Evening Post, 1941, https://picryl.com/media/turning-the-mind-inside-out-saturday-evening-post-24-may1941-page-18-2d7a77.

²³⁸Maisel, A. Q. “Bedlam 1946: Most Us Mental Hospitals Are a Shame and a Disgrace.” Life Magazine 20, no. 18 (1946): 102-18. https://mn.gov/mnddc/parallels2/prologue/6a-bedlam/bedlam-life1946.pdf.

²³⁹Jones, K. “Insulin Coma Therapy in Schizophrenia.” Journal of the Royal Society of Medicine 93, no. 3 (2000): 147-49. https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1297956/pdf/10741319.pdf.

²⁴⁰“The Psychiatrist Who Gave His Patients Malaria.” Psychology Today, 2023, https://www.psychologytoday.com/ca/blog/psychiatry-a-history/202303/the-psychiatrist-who-gave-his-patients-malaria.

²⁴¹Ibid (n.2-4)

לובוטומיה

מחקר מקרה המשווה את ההשמדה הכירורגית הפסאודו-מדעית של מוחות בריאים במאה ה-20 וההשמדה הכירורגית הפסאודו-מדעית של איברי מין בריאים של אנשים פגיעים כיום

באמצע המאה ה-20, אמונה רווחת בעולם הרפואה הייתה שהטיפול היעיל והאנושי ביותר למחלות נפש הוא הלובוטומיה: הליך כירורגי אכזרי שכלל נדנוד עיוור של מכשירים חדים במוח כדי לנתק את חיבורי האונה הקדמית.

למרות הסכנות הברורות ותופעות הלוואי ההרסניות, הקהילה הרפואית אימצה במהירות את הפרקטיקה של ביצוע לובוטומיות כטיפול למגוון רחב של הפרעות נפשיות, כולל דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), אפילפסיה וסכיזופרניה.

לובוטומיסטים לא הוקעו; להיפך, הם זכו להערכה רבה מצד רבים. אנטוניו אגס מוניז, ממציא הלובוטומיה, זכה בפרס נובל ב-1949 על תרומתו לרפואה. וולטר פרימן וג'יימס ווטס, שפופולריזציה את ההליך בארצות הברית, התקבלו בחום בפגישות השנתיות של האגודה הרפואית האמריקאית (AMA), שם הם הקימו תערוכות “פסיכוכירורגיה” המספקות מידע על הניתוח ההרסני למוח שלהם.

בעוד שהייתה התנגדות מוקדמת לאכזריות ולחוסר הדיוק של ההליך, מעט ממנה פורסם בכתבי עת רפואיים כי, באותה תקופה, לבקר רופאים עמיתים נחשב לא אתי. במקום זאת, כתב העת היוקרתי New England Journal of Medicine העניק להליך תוקף מדעי על ידי פרסום מאמר שמהלל את הניתוח כמבוסס “על תצפית פיזיולוגית מוצקה.”²²²

העיתונות הפופולרית גם שיחקה תפקיד מכריע. ב-1936, הניו יורק טיימס קרא להליך “נקודת מפנה בטיפול במקרי נפש,” מנבא שפרימן ווטס כנראה “יירדו בהיסטוריה הרפואית כדוגמה נוספת זוהרת של אומץ טיפולי,” וב-1937, טען שהניתוח “חותך חלקים חולים של האישיות האנושית ומשנה בעלי חיים פראיים ליצורים עדינים.”^{223, 224} במהלך חמש השנים הבאות, לובוטומיה הופיעה לעיתים קרובות בפרסומים פופולריים, כולל Reader's Digest, Time ו-Newsweek. הנרטיב הכללי היה חיובי, ממזער את המציאות הברברית של ההליך.²²⁵

מטופלים נואשים רבים ומשפחותיהם חיפשו לובוטומיות לאחר קריאת מאמרים אלה. התנאים במקלטי הנפש באותה תקופה היו מחפירים, ותרופות חלופיות למחלות נפש, כמו טיפול תרדמת אינסולין וטיפול בהלם חשמלי, היו גם קשות ולעיתים אלימות. לכן, למרות שלובוטומיה לעיתים קרובות השאירה מטופלים במצב של “ילדות מושרה כירורגית,” עבור רבים זה היה עדיף על האפשרויות האחרות הזמינות.

בשום נקודה במהלך עליית הפופולריות המהירה של הלובוטומיה אף אחת מהאגודות הרפואיות האמריקאיות המשמעותיות, כולל האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית והאגודה הרפואית האמריקאית, לא עמדה בהתנגדות רשמית לניתוח.

פרימן, שהמציא את “הלובוטומיה הטרנסאורביטלית,” שכללה פטישת מכשיר כירורגי דמוי קיסם קרח דרך ארובת העין של מטופל ולתוך המוח, ראה בהליך שלו הצלחה אם מטופליו היו מסוגלים לעזוב את המקלט ולקבל טיפול בבית “ברמה של נכה ביתי או חיית מחמד ביתית.”²²⁶ הוא גם השתכנע שככל שההליך מבוצע מוקדם יותר, כך טוב יותר בגלל האמונה המוטעית שמטופלים נידונים להתדרדר אחרת. זה אומר שהוא דגל בניתוח כקו טיפול ראשון לאלה עם מחלת נפש קלה בלבד.

רבים ממטופליו של פרימן אפילו לא עמדו במדד ההצלחה המפוקפק שלו, עם חלקם נותרים נכים לצמיתות וכ-15% מתים.²²⁷ ב-1941, רוזמרי קנדי, אחותו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, הפכה לקורבן המפורסם ביותר של פרימן כאשר הלובוטומיה שלה השאירה אותה כלואה לחיות את שארית ימיה בבית חולים פסיכיאטרי פרטי, לא מסוגלת לטפל בעצמה, בקושי מסוגלת לדבר, וללא זיכרון ממשפחתה.²²⁸

אבל מה שהוא כנראה הפשע החמור ביותר של פרימן היה שהוא ביצע לובוטומיות על ילדים, 19 בסך הכל, עם 11 מקרים כאלה מתוארים במהדורה של 1950 של ספרו, Psychosurgery.²²⁹²³⁰ הצעיר ביותר היה רק בן ארבע, ושניים מתוך 11 מתו מדימומים מוחיים.

אפילו כאשר מוניז זכה בפרס נובל ב-1949 על המצאת הלובוטומיה, ובדיווחיו, הניו יורק טיימס הכריז כי “מנתחים חושבים עכשיו לא יותר על ניתוחים על המוח מאשר על הסרת תוספתן,”התנגדות להליך החלה להתגבר.²³¹ מבקרים הדגישו את תופעות הלוואי החמורות שחווים מטופלים רבים, העלו חששות לגבי הקריטריונים ששימשו למדידת ההצלחה, והאשימו מנתחים בביצוע הליכים ללא הערכות פסיכיאטריות מקדימות.

עם זאת, זה היה המצאת התרופה האנטי-פסיכוטית כלורפרומזין שגרמה לירידה חדה בפופולריות של הלובוטומיה כי, כל הזמן, זה היה חוסר בטיפולים חלופיים אנושיים שגרם לפסיכיאטרים להגיע לאמצעים נואשים כאלה.

ב-1967, לאחר שמטופלתו האחרונה מתה מדימום מוחי, פרימן המושפל נשלל זכויותיו בבית החולים. הוא בילה את שארית ימיו בנסיעה ברחבי ארה"ב, מאתר את מטופליו ומשפחותיהם, מחפש הוכחה שההליך האהוב שלו עזר ולא הזיק.

הסיפור המזעזע של הלובוטומיה היה צריך לשמש כסיפור אזהרה לעולם הרפואה, הממחיש את ההשלכות הנוראיות שיכולות להתרחש כאשר רופאים מאמצים במהירות הליכים חדשים, חדשניים מבלי להכפיף אותם קודם לבדיקה מדעית יסודית כדי לקבוע את ערכם, בטיחותם ויעילותם.

אבל 70 שנה מאוחר יותר, אנו מוצאים את עצמנו ללא עמדה מוסרית עליונה. בעידן הרפואה מבוססת ראיות, אנו שוב מוצאים את עצמנו עדים לעולם רפואי מבצע השמדה כירורגית של גופים בריאים במסע לריפוי מחלות נפש. אבל במקום להתמקד במוח, מנתחי היום מתמקדים באיברי המין.

בשתי השערוריות הרפואיות, הקורבנות הם או קטינים או חולי נפש (או שניהם), והניתוחים המבוצעים גורמים לעיוות ונכות קבועים. המזליים ביותר ממטופלי פרימן הצליחו לחיות חיים חצי עצמאיים, מחזיקים במשרות נמוכות כישורים, אבל רובם לא כל כך מזליים. רבים איבדו את זיכרונם ארוך הטווח והתקשו אפילו במשימות הבסיסיות ביותר.

רבים נותרו נכים לצמיתות.

בשערורייה של היום, בתרחיש הטוב ביותר, מטופלים זכרים נותרים עם חלל שצריך להרחיב לכל החיים ותפקוד מיני מופחת דרסטית. הפחות מזליים סובלים מסיבוכים חמורים, כמו היצרות ניאו-וגינלית, בעיות שתן ופיסטולות. ריצ'י הרון, גבר מתנתק שעבר וגינופלסטיה במהלך משבר בריאות נפש, מתאר את חייו לאחר הניתוח כסיוט חי. “אין כבוד בחיים כאלה,” אמר הקורבן בן 32 של הפשע הרפואי של היום, שסובל מכאבים מתמשכים, חוסר תחושה ותפקוד שתן לקוי.^{232, 233}

מטופלות נקבות עוברות הליך הנקרא פאלופלסטיה שכולל מנתחים קוצרים רקמה מאתר תורם, בדרך כלל מהאמה אבל לפעמים מהירך, ומשתמשים ברקמה כדי לעצב פסאודו-פין לא מתפקד. הניתוח מגיע עם שיעור סיבוכים יוצא דופן גבוה ובדרך כלל דורש היסטרקטומיה מלאה ווגינקטומיה, שהיא הסרה כירורגית של הוגינה.^{234, 235} מחקר מ-2021 של 129 נקבות שעברו את ההליך המסוכן לבניית פסאודו-פין מצא שהקבוצה דיווחה על 281 סיבוכים הדורשים 142 תיקונים.²³⁶

גם לובוטומיות וגם ניתוחי איברי מין כוללים השמדה של חלק ליבה מהאנושיות של אדם. פרימן ווטס ציינו שכל אחד ממטופליהם איבד “משהו מהניתוח הזה, ספונטניות כלשהי, ניצוץ כלשהו, טעם כלשהו של האישיות.” מנתחי המגדר של היום תוקפים היבט חשוב באותה מידה ממה שעושה אותנו אנושיים. הזהויות המיניות שלנו הן חלק אינהרנטי ממי שאנחנו, מה שהופך את כריתת איברי המין לדומה לביצוע לובוטומיה מינית.

מנתחי מגדר, כמו הלובוטומיסטים שבאו לפניהם, עוקפים דרישות אתיות שהתערבות כירורגית תוכח כבטוחה ומועילה לפני שהיא מופצת לפרקטיקה רפואית מיינסטרים. לא היו מחקרים ארוכי טווח להוכיח שהיתרונות של לובוטומיה עולים על הנזקים, ואותו דבר ניתן לומר על ניתוחי איברי המין של היום. המחקרים המעטים ארוכי הטווח הקיימים מראים תפקוד חברתי לקוי משמעותית, שיעורים גבוהים של מחלות נפש, וסיכון מוגבר להתאבדות. אף על פי כן, למרות חוסר במדע באיכות טובה לתמיכה בניתוחים דרסטיים משני חיים כאלה, בדיוק כמו שה-AMA וה-APA לא גינו בגלוי את הפשע הרפואי של הלובוטומיה, כיום אותן ארגונים תומכים בקטינים ומבוגרים חולי נפש העוברים כריתת איברי מין בידי מנתחי WPATH. הסיבה היא שהם רואים בשינוי מאפייני מין נושא “זכויות אדם” קודם כל, ורק משני, אם בכלל, כשאלה רפואית.

ב-1941, הניו יורק טיימס תיאר מטופלי לובוטומיה כמי שיש להם “דאגות, מתחמי רדיפה, כוונות התאבדות, אובססיות, חוסר החלטיות ומתחים עצביים שכרתו ממש ממוחם בסכין על ידי ניתוח חדש על המוח,” נותן לניתוח האכזרי אווירה של תרופת פלא.²³⁷ כמעט מאה שנה מאוחר יותר, בפורום WPATH, המטפלת מקליפורניה סיפרה לעמיתיה על כוח הריפוי המופלא של סירוס כירורגי עבור מטופליה חולי הנפש, ששמו “על הדרך להתאוששות רגשית” וכנראה חיו באושר ועושר מאז.

כיום, מטופלים רבים מדווחים על שביעות רצון מהתוצאה של ניתוח איברי המין שלהם למרות שהם סובלים מסיבוכים וחווים קשיים חברתיים ורומנטיים משמעותיים. כמו כן, משפחות רבות היו אסירות תודה באמת לפרימן על עזרה לאהוביהם למרות הנטל העצום של טיפול שהוטל עליהם על ידי הניתוח וההשפעה ההרסנית על המטופל. שתי הסיטואציות מצביעות על רמה מסוימת של רמייה עצמית, או מה שהחוקרים ההולנדים המוקדמים דאגו שהוא אושר “מעוות על ידי חשיבה משאלתית.” משפחות שהסכימו לאהוביהן לעבור לובוטומיה היו בעלות תמריץ להיאחז באמונה שהייתה זו ההחלטה הנכונה, מתעלמות במכוון מסימנים ברורים שלא. מתבגרים רבים, או הוריהם, כמו גם מבוגרים פגיעים עלולים להתמודד עם מאבק פנימי דומה כיום.

להבין כיצד עולם הרפואה יכול היה לאמץ כל כך במהירות לובוטומיות ולמה משפחות ואפילו הקורבנות עלולים להיות אסירי תודה על ההליך, יש לצייר תמונה של חיים עבור חולי נפש חמורים בתחילת המאה ה-20. זו הייתה תקופה זמן רב לפני המצאת תרופות אנטי-פסיכוטיות כאשר התחזית לחולי נפש הייתה קודרת. רובם הסתיימו במקלטי נפש צפופים, עם צוות מועט, שבהם התנאים היו מחפירים. אלה הסובלים מהמקרים הגרועים ביותר הוחזקו מרוסנים ובבידוד, לפעמים לשנים על גבי שנים. חקירה אחת של מקלטי נפש בארצות הברית מצאה מטופלים דחוסים עירומים בחדר חשוך, הרצפה מטונפת בפסולת אנושית.²³⁸

הייאוש של תחום הפסיכיאטריה בעשורים המוקדמים של המאה ה-20 הוליד כמה תרופות סומטיות אכזריות, מטיפול תרדמת אינסולין²³⁹ לטיפול מלריה,²⁴⁰ כמו גם הטיפולים בהלם חשמלי הידועים יותר. אלה היו מסוכנים ואלימים, והצלחה הייתה לא ודאית. זה היה בהקשר זה שחדשות על הפסיכוכירורגיה פורצת הדרך של מוניז עלו. פסיכיאטרים, צוות מקלטים, משפחות והמטופלים עצמם היו נואשים לפתרון. כאשר לובוטומיה אפשרה למטופלים לעזוב את המקלט ולקבל טיפול בבית על ידי אהובים, או לפחות אפשרה למקרים האלימים ביותר לברוח ממגבלות הבידוד ולנוע בחופשיות בתוך המחלקה, רבים ראו זאת כאופציה אנושית. זה גרם לעיוורון רצוני חזק לטבע הברברי של ההליך ולתופעות הלוואי הנלוות לו.

אבל עולמם של קורבנות היום לא יכול להיות שונה יותר. הקטינים והמבוגרים הפגיעים המחפשים פתרונות כירורגיים למצבם הפסיכיאטרי המוגדר בצורה גרועה אינם כלואים במקלטי נפש, מרוסנים בחולצות כפייה, או כבולים לקירות במחלקות בידוד. הם אינם נחשפים לטיפול בהלם חשמלי ומתמודדים עם חיים של כליאה וסבל. רובם פשוט נתפסים ברגע תרבותי מטורף, סובלים ממחלת נפש קשורה תרבות שיצרה זהות שהיא כמעט בוודאות חולפת.

עבור מטופלים צעירים אלה שעדיין יש להם את כל החיים לפניהם, יש גישה אתית, לא פולשנית לטיפול זמינה עם רקורד חזק של הצלחה: המתנה ערנית, יחד עם פסיכותרפיה כפי שנדרש. כל הראיות הזמינות מהתקופה לפני ש-WPATH הפכה את הרפואה המגדרית לפוליטית מצביעות על כך שרוב הקטינים הסובלים ממצוקה לגבי מינם יתפייסו עם גופם במהלך או אחרי ההתבגרות – בהנחה שהם לא עוברים מעבר חברתי ורפואי. המתנה ערנית, תמיכה אכפתית ואפשרות לצעיר לגדול ולהתבגר היא האלטרנטיבה האנושית ל“לובוטומיה מגדרית” של WPATH.²⁴¹

הספרות המדעית על מבוגרים פחות חד משמעית, אבל עבור מטופלים חולי נפש חמורים המחפשים ניתוח איברי מין, עבודה פסיכותרפית עמוקה להקלה על בעיות בריאות הנפש המורכבות שלהם ולגילוי מקור המצוקה המגדרית שלהם עדיפה על התעלמות מכל התחלואות הנלוות וקפיצה ישירה להשמדת איברי מין. לעיתים קרובות, כפי שד"ר עז חקים במרפאת פורטמן הדגים, הבאת המטופלים פנים אל פנים עם המציאות של ניתוח איברי מין מספיקה כדי להרגיע את הרצון האובססיבי של המטופל.

אבל מכיוון ש-WPATH אינה קבוצה רפואית המחפשת את הדרך הטובה ביותר לטפל באנשים הסובלים מדיספוריה מגדרית, חבריה רואים בניסיון למנוע את הצורך בהתערבות כירורגית פולשנית, משנה חיים כ“טיפול המרה.” אז במקום זאת, חברי WPATH דוגלים בהתערבויות כירורגיות כקו הטיפול היחיד, אפילו לקטינים ולחולי נפש חמורים, בדומה לפרימן ועמיתיו שהאמינו שלובוטומיה היא התקווה היחידה לנשמות האומללות הכלואות במקלטי נפש.

פרימן ראה בעצמו את מושיע חולי הנפש החמורים, מאמין שהוא נתן תקווה לחסרי תקווה. בשיא קריירתו, הוא מעולם לא יכול היה לדמיין יום שבו התרופה המופלאה שלו תוקע ותיחשב לזוועה. אותו דבר ניתן לומר על WPATH וחבריה. מונעים על ידי המחשבה על עצמם כגיבורי זכויות אזרח הנלחמים בשם המדוכאים, הם רואים את עצמם כמי שנמצאים בחזית הרפואה, מספקים טיפול רפואי הכרחי למטופלים הזקוקים. עם זאת, אנו מאמינים שמתבגרים ומבוגרים פגיעים העוברים השמדה כירורגית של איברי מין בריאים נועד להירשם בהיסטוריה כפשע בעל גודל שווה או אפילו גדול יותר מהלובוטומיה.

אפוטמנופיליה

מחקר מקרה המשווה את הרצון לכרות גפיים בריאות עם הרצון ליצור כירורגית איברי מין חריגים

ב-2000, מנתח בסקוטלנד עלה לכותרות כאשר נחשף שביצע כריתת רגליים בשני גברים שהיו בריאים פיזית אך סבלו ממצב פסיכיאטרי הידוע כאפוטמנופיליה, או מה שכיום מכונה יותר כהפרעת זהות שלמות גוף (BIID).²⁵⁸

ב-1997, ד"ר רוברט סמית כרת את הרגל התחתונה הבריאה של גבר בבית החולים המלכותי פלקירק ומחוז, ושנתיים מאוחר יותר, ב-1999, סמית כרת את הרגל הבריאה של גבר שני.²⁵⁹ הוא עמד לכרות את הרגל של גבר שלישי, ד"ר גרג פורת', פסיכולוג ילדים מניו יורק, כאשר ועדת האתיקה של בית החולים חקרה את מעשיו ופסקה שההליכים לא אתיים. ה-NHS הסיר את המימון שלו, וסמית נאסר מלהמשיך להשחית גופים בריאים.

ד"ר ראסל ריד, פסיכיאטר מבוסס לונדון, אבחן את הגברים עם “אפוטמנופיליה,” מצב פסיכיאטרי נדיר המאופיין בהתמקדות אינטנסיבית בכריתת גפיים בריאות. בדרך כלל, אובססיה זו מתמקדת ברגל אחת, אף שחלק מהמטופלים מביעים רצון להסיר את שתי הרגליים, זרוע, או מדי פעם אצבעות ידיים או רגליים ספציפיות. באופן פרדוקסלי, אלה הסובלים מההפרעה הזו טוענים שהם אינם מרגישים שלמים עם כל ארבע הגפיים או כל עשר האצבעות, מאמינים שזהותם האמיתית היא זו של כרות גפה. על פי ד"ר ריד, פסיכותרפיה מסורתית “לא משנה דבר באנשים האלה.”²⁶⁰

חוקרים רבים, כולל ריד, ציינו את ההקבלה הברורה לטרנסג'נדריזם, או טרנססקסואליזם כפי שהיה ידוע בתחילת שנות ה-2000 כאשר המחלוקת סביב הניתוחים של סמית עוררה התעניינות רבה בהפרעה פסיכיאטרית נשכחת זו.^{261, 262}

המונח אפוטמנופיליה, פשוטו כמשמעו “אהבת כריתה,” נטבע על ידי ד"ר ג'ון מאני הידוע לשמצה בשנות ה-70. בציינו את המוטיבציה הארוטית של רבים, או אולי רוב, המטופלים האלה, מאני סיווג את ההפרעה כפארפיליה, או במילים אחרות, סטייה מינית, מכיר בכך שאנשים אלה משיגים סיפוק מיני על ידי פנטזיה להיות כרות גפה, או אכן להפוך לכזה. אפוטמנופילים רבים סובלים גם ממה שמאני כינה אקרוטומופיליה, שהיא להיות נמשך מינית לכרותי גפיים.

סמית תיאר את שתי כריתות הרגליים שביצע על מטופליו האפוטמנופילים כניתוחים המספקים ביותר בקריירה שלו ואמר שהוא לא חש חרטה על סיפוק רצונות הגברים.²⁶³ הוא טען שהניתוחים היו מצילי חיים, טוען שאפוטמנופילים ינסו לבצע את הכריתה בעצמם או ילכו לאורכים יוצאי דופן כדי לגרום לעצמם פציעות, כמו עם קרח יבש, אקדחים או מסורי שרשרת, בניסיון נואש לכפות על מנתחים לכרות.^{264, 265}

אכן, ב-1998, פיליפ בונדי בן 79 מניו יורק שילם 10,000 דולר לג'ון בראון, מנתח בטיחואנה, כדי שיכרות את רגלו השמאלית. הוא מת יומיים מאוחר יותר מגנגרנה, ובראון הואשם ברצח מדרגה שנייה. דווח במהלך משפטו של בראון שבונדי רצה לכרות את רגלו כדי למלא “תשוקה מינית.” בראון איבד את רישיון הרפואה שלו ב-1977 לאחר ששלושה מטופלים כמעט מתו מניתוחי שינוי מין שביצע כפי הנראה במקומות כמו מוסך ומלון.²⁶⁶

מקרה נוסף הוא של גבר אמריקאי בן 55 שכרת את זרועו שלו באמצעות גיליוטינה תוצרת בית.²⁶⁷ דוגמאות נוספות ניתן למצוא בסרט התעודה Whole מ-2003, שהציג את סיפוריהם של גבר מפלורידה שירה בעצמו ברגל כדי שתצטרך להיות כרותה ושל גבר מליברפול, אנגליה שארז את רגלו בקרח יבש. האחרון כינה את כריתתו “ניתוח תיקון גוף.”^{268, 269} סמית מופיע גם בסרט התעודה, טוען שסירוב לכרות גפה בריאה הוא הפרה של שבועת היפוקרטס. “שבועת היפוקרטס אומרת קודם כל אל תזיק למטופלים שלך,” הוא אמר, לפני שהמשיך להסביר שהנזק האמיתי הוא לסרב לעזור למטופל כזה, “משאיר אותו במצב של ייסורים נפשיים קבועים,” כאשר כל מה שצריך כדי שיחיה חיים מסופקים ומאושרים יהיה לכרות.

הפרעה פסיכיאטרית יוצאת דופן זו אינה חדשה. מאז סוף המאה ה-19, היו מקרים מתוארים בספרות הרפואית של גברים ונשים שנמשכים מינית לכרותי גפיים או לאנשים עם מוגבלויות אחרות, כמו גם אנשים

שמתחזים לנכים או רוצים להפוך לנכים.²⁷⁰ אבל זה היה שחר עידן האינטרנט שמשך תשומת לב לקבוצת אנשים זו עם אינטרסים מיניים יוצאי דופן כאלה, וחדרי צ'אט מקוונים סיפקו מקום לאנשים בעלי דעות דומות להתכנס ולשתף את הפנטזיות והרצונות לכריתה שלהם.

ברשת, הם קוראים לעצמם חובבים, מתחזים ומתחשקים (DPWs). חובבים הם אנשים ללא מוגבלות שנמשכים מינית לאנשים עם מוגבלויות; מתחזים הם אנשים ללא מוגבלות שמתנהגים כאילו יש להם מוגבלות, בדרך כלל בעזרת קביים, כיסאות גלגלים ותומכי רגליים; ומתחשקים הם אנשים שרוצים באמת להפוך לנכים.

מחקר מ-2005 של ד"ר מייקל פירסט על 52 סובלים מ-BIID מצא שהסיבה העיקרית לרצון לכרות גפה בריאה הייתה התחושה שזה י“יתקן אי התאמה בין האנטומיה של האדם לבין תחושת העצמי ‘האמיתי’ שלו (זהות).”²⁷¹

כמה דוגמאות לתשובות שנתנו משתתפי המחקר כוללות: “[אחרי הכריתה] תהיה לי הזהות שתמיד ראיתי את עצמי כ,” ו“אני מרגיש את עצמי שלם ללא רגל שמאל שלי...אני יותר משלם איתה.” ההצהרה הדומה ביותר בצורה מפתיעה לנרטיב “נולד בגוף הלא נכון” של תנועת זכויות הטרנסג'נדרים של היום הייתה: “הרגשתי כאילו הייתי בגוף הלא נכון; שאני שלם רק עם זרועי ורגלי הימניות כרותות.”²⁷²

למרות כמות קטנה של ספרות מדעית המציעה שסובלי BIID מרוויחים מגישה בטוחה לכריתות, למיטב ידיעתנו, אין מנתחים בצפון אמריקה, או אכן בעולם המפותח, מוכנים לבצע ניתוחים אלקטיביים קיצוניים כאלה. אפילו בעידן זה, כאשר כריתות איברי מין ושדיים מאושרות WPATH הן דבר שבשגרה ואפילו מבוצעות על קטינים, הרעיון של כריתת גפיים בריאות מוקע על ידי רוב האנשים.

בקבצי WPATH, שרשור דיון עושה את ההשוואה הברורה בין BIID לדיספוריה מגדרית, עם קלינאי אוסטרלי מציין כי “ברור שאנשים אלה מציגים כמה מאפיינים דומים לאנשים טרנס.” עם זאת, לא כולם בתוך WPATH מסכימים. באוורס נשאלה על הנושא בסרט תעודה מ-2022 והכחישה כל דמיון בין שתי ההפרעות, קוראת לאפוטמנופיליה “אבחנה נפשית ומצב פסיכיאטרי” ומתארת את אלה המבקשים כריתת גפה בריאה כ“משונים.”²⁷³

עם זאת, הדמיונות ברורים. במאמר הניו יורק טיימס מ-2005 עם הכותרת, במלחמה עם גופיהם, הם מבקשים לכרות גפיים, ד"ר פירסט, מחבר המחקר הנ"ל מ-2005, השווה כריתת גפיים בריאות לניתוח שינוי מין. “זה דבר אחד לומר שמישהו רוצה לעבור מגבר לאישה; שניהם מצבים נורמליים,” אמר. “לרצות לעבור מאדם עם ארבע גפיים לכרות גפה מרגיש בעייתי יותר. הרעיון הזה לא מתחשב לאנשים רגילים.”²⁷⁴

בעוד שיש מקבילות רבות לניתוחי שינוי מין מסורתיים, כולל דמיונות בין אפוטמנופיליה לאוטוגינפיליה,²⁷⁵ שהיא פארפיליה שמניעה חלק מהגברים לבקש שינויי מין רפואיים, אולי מקבילה קרובה יותר ניתן למשוך עם אלה הרוצים שהאיברי מין הזכריים או הנקביים הבריאים שלהם יעוצבו מחדש למצבים חריגים כמו ביטול וניתוחים ביגניטליים, כמו גם אלה המבקשים להפוך לסריסים.

הניתוחים שתוארו על ידי סטרווייט ועוקביו המסורים בקבצי WPATH כוללים יצירת סוג של גוף שאינו קיים בטבע, באותה דרך שהפיכת אדם עם ארבע גפיים לכרות גפה יוצרת סוג של גוף חריג. זה צריך לעורר תחושת אימה בכל מנתח המוקדש לשבועת היפוקרטס, שלא לדבר על כל קובעי מדיניות, חברות ביטוח, והציבור הרחב.

כריתת גפה בריאה נראית על ידי רוב כהפרה של שבועת היפוקרטס. עדיין, זה לפחות הליך כירורגי יחסית פשוט עם מעט סיבוכים וסיכונים, ו-BIID היא גם הפרעה פסיכיאטרית מוכרת. אותו דבר אי אפשר לומר על כריתת איברי מין בריאים או יצירת סט שני של איברי מין בשירות עמידה במטרות שינוי גוף וחוויית “אופוריה מגדרית.” כמו כן, אפוטמנופיל שעובר כריתה יכול לקבל פרוטזה שמתפקדת סביר, אבל אין פרוטזה כזו שיכולה להחליף פין כרות.

בניתוחי הביטול המוצעים על ידי סטרווייט ודנו בקבצי WPATH, מנתח כורת את איברי המין הבריאים של גבר כדי ליצור גוף חלק, ללא מין. צורת שינוי גוף קיצונית חסרת טעם זו לא רק משפיעה דרסטית על תפקודו המיני של הגבר והורסת את יכולתו להוליד ילדים, אלא גם משפיעה על מערכת השתן והאנדוקרינית שלו, שתי מערכות גוף חיוניות עם השלכות רחבות היקף על בריאותו ורווחתו העתידית.

אז ישנם הניתוחים ה“ביגניטליים”, כמו “וגינופלסטיה שומרת פאלוס” ו“פאלופלסטיה שומרת וגינה,” הליכים שגם דנו בקבצי WPATH ומבוצעים על ידי מנתחי WPATH כמו סטרווייט. ניתוחים אלה ליצירת סט שני לא מתפקד של איברי מין מגיעים עם סיכון גבוה במיוחד לסיבוכים. יתר על כן, ניתוחים קוסמטיים רדיקליים כאלה יהיו בעלי השפעה דרמטית על בריאותו של המטופל ויכולתו ליצור שותפויות רומנטיות ארוכות טווח.

לכן, כאשר אנו משווים את ההשפעה המזיקה שיש לניתוחי ביטול וביגניטליים על זהות מינית של אדם, שהיא חלק אינהרנטי מאנושיותו, יחד עם הסיכונים שהניתוחים האלה כרוכים בהם, ברור שהפשע הרפואי שבוצע על ידי מנתחים מזוהים עם WPATH גדול בהרבה מזה של ד"ר רוברט סמית בסקוטלנד בשנות ה-90. ועדת האתיקה של NHS אסרה בצדק על סמית מלבצע כריתות נוספות, ואנו קוראים לטיפול מאשרר מגדר מונע צרכנות של WPATH להיאסר על ידי ועדות אתיקה בכל עיר ומדינה ברחבי ארה"ב ובעולם.

הבדל חשוב נוסף הוא בתגובה מהעיתונות הפופולרית. כאשר הכריתות שביצע ד"ר סמית נחשפו, הדיווח היה בעיקר שלילי.

החלטת בית החולים המלכותי פלקירק ומחוז למנוע מסמית לבצע כריתות נוספות הייתה קשורה בחלקה לפרסום השלילי. עם זאת, בנוף התקשורת של היום, זהויות לא-בינאריות חוגגות וטיפול מאשרר מגדר מוצג כ“מציל חיים.” מאמרים לעיתים רחוקות מתארים את הפרטים של ניתוחי איברי מין, אבל המסר הכללי חיובי באופן עקבי בעיתונות המיינסטרים של היום. זה עוזר להגביר מודעות לזהויות אלה ויוצר רצון לניתוחי איברי מין. אם, בשנות ה-90, העיתונות דיווחה בחיוב על אנשים עם זהויות כרותי גפיים מולדות ומסגרה את הכריתות כזכות אדם ומצילת חיים, זה בהחלט אפשרי שהחברה הייתה עדה לעלייה באנשים שמזדהים ככרותי גפיים ומבקשים כריתות אלקטיביות.

גם אנשים הרוצים כריתת גפה וגם אנשים הרוצים איברי מין חריגים מבקשים ניתוח אלקטיבי קיצוני כדי להתאים את גופם לזהות הסובייקטיבית שלהם. אבל, מקורות הזהות הפנימית הזו נראים שונים מאוד. אפוטמנופילים לעיתים קרובות מדווחים על ראית כרות גפה בילדות ומאותו רגע הופכים אובססיביים לרעיון להיות כרות גפה. עבור רבים, אובססיה זו הפכה מינית עם תחילת ההתבגרות. באופן דומה, אוטוגינפילים מדווחים על אובססיה להתלבשות צולבת בילדות, מעבר להתלבשות הטיפוסית שרוב הילדים עוסקים בה, ומרגישים ריגוש של התרגשות יחד עם בושה ומבוכה.²⁷⁶ האלמנט המיני גם הוא התחיל רק בהתבגרות. אפילו הגברים “מזוהים כסריסים” שתוארו בסשן הסריסים המוזר של WPATH 2022 היו באופן לא פרופורציונלי סבירים לגדול בחוות ולכן להיות עדים לסירוס בעלי חיים. ג'ונסון ואירוויג אפילו שאלו שפה מקהילות אפוטמנופילים מקוונות, מתארים את הגברים המבקשים “שלווה סריסית” כ“מתחשקים.”²⁷⁷

אבל אלה המבקשים ביטול וניתוחים ביגניטליים מעולם לא נתקלו באנשים ללא איברי מין או עם שני סטים של איברי מין בילדותם כי סוג כזה של אדם לא קיים עד שז'אנר הרפואה המגדרית של WPATH נוצר. אין למשוך מקבילה עם אנשים “אינטרסקס” או אנשים עם הבדלים בהתפתחות מינית (DSDs), כפי שמצבים כאלה ידועים כיום. אנשים עם DSDs אין להם ללא איברי מין או שני סטים של איברי מין, ורבים בקהילת האינטרסקס מוצאים את ההשוואה פוגענית עמוק.

בעוד שאי אפשר להפוך גבר לאישה על ידי היפוך הפין שלו, ולא אישה לגבר על ידי כריתת שדיה ויצירת פסאודו-פין מזרועה, ניתוחים קיצוניים כאלה הם לפחות ניסיון תרופה, אף שמוטעה מאוד, להפרעה פסיכיאטרית מוכרת. הניתוחים הלא-בינאריים של WPATH חסרים כל הצדקה רפואית והם רק שינויי גוף מונעי צרכנות קיצוניים.

הנדסת גובה ילדים בעזרת הורמונים

מחקר מקרה המשווה את השערורייה הקודמת של אנדוקרינולוגים ילדים שניסו לתקן את הגובה של בנות גבוהות ובנים נמוכים עם השערורייה של היום של אנדוקרינולוגים ילדים שניסו לתקן אי התאמה מגדרית בילדים

בשנות ה-50, אנדוקרינולוגים ילדים התחילו בניסוי לתקן את הגובה של ילדים גבוהים או נמוכים באופן חריג בעזרת הורמונים. זה היה בימים הראשונים של האנדוקרינולוגיה כאשר אנדוקרינולוגים היו בעלי אווירה של עושי ניסים. עם גילוי האינסולין, הענף החדש והמרגש הזה של הרפואה החזיר סוכרתיים מסף המוות, וכמה שנים קצרות מאוחר יותר, השתמש בקורטיזון כדי להעניק ניידות לנכים מדלקת פרקים.

לכן כאשר אסטרוגן סינתטי (DES) פותח, ומדענים מצאו דרך להפיק הורמון גדילה אנושי (hGH) מהיפופיזות של גופות, אנדוקרינולוגים ילדים נסחפו בהתרגשות הגילוי והפנו את תשומת לבם ל“תיקון” הגובה של בנות גבוהות ובנים נמוכים.

בתחילה, ניסוי זה הוגבל רק לאלה הסובלים ממצבים רפואיים כמו גיגנטיזם וגמדות. אבל, בקרוב, אנדוקרינולוגים הרחיבו את מאגר המטופלים שלהם לכלול ילדים בריאים שלא עמדו בסטנדרטים של הגובה של אותה תקופה.

למרות שיטות חיזוי גובה לא מדויקות, מחסור במחקר על היתרונות הפסיכו-חברתיים, והיעדר מוחלט של ראיות על בטיחות ויעילות ארוכת טווח, אלפי ילדים בריאים הוכפפו לטיפול זה. הטיפולים לא חסרו התנגדות, עם חלק ששאלו אם גובה חריג הוא בעיה רפואית או רק מכשול חברתי.

התקשורת שיחקה תפקיד בהפצת הבשורה על הפתרון החדש והמרגש הזה לצרות של להיות גבוה מדי או נמוך מדי. הפדיאטר האוסטרלי נורמן ווטנהול עמד בראש הניסוי לתקן את הגובה של בנות שנועדו להיות גבוהות. ב-1964, התקשורת האוסטרלית דיווחה ללא ביקורת על הצלחתו בטיפול בעשרים וחמש בנות גבוהות. הסידני סאן פרסם סיפור בעמוד הראשון הכולל “שתי הבנות האוסטרליות בשליטת גדילה,” שתוארו כ“מתבגרות שמחות, יפות שמנעו מהן לגדול גבוה במביך” על ידי טיפול באסטרוגן.²⁷⁸ מאמר זה ואחרים הזניחו להזכיר את תופעות הלוואי המתישות לעיתים קרובות של הטיפול, שכללו עלייה במשקל, דיכאון, בחילה עזה, ציסטות בשחלות, והנקה ספונטנית. מה שבא בעקבות זאת היה גל של הורים המבקשים טיפול לבנותיהם, רבות מהן אמהות שלא היו מרוצות מגובהן הגבוה של עצמן.

בעוד ווטנהול ביצע את הניסוי שלו באוסטרליה, קבוצת חוקרים בארה"ב, בראשות אלפרד וילהלמי, כימאי בייל, עיבדו בצורה גסה בלוטות יותרת המוח שנקצרו ממחלקות מתים, טחנו את הבלוטות בבלנדר ואז ייבשו אותן לאבקה שמאוחר יותר הוזרקה לילדים נמוכים, רובם בנים. מינהל המזון והתרופות (FDA) אישר ניסוי זה, וה-NIH הקים ומימן תוכנית איסוף יותרת מוח לאומית. קואליציה לא סבירה של הורים לילדים נמוכים וטייסי חברות תעופה מסחריות עבדו יחד לאסוף בלוטות יותרת מוח מקורונרים ולהטיס אותן, מאוחסנות באצטון ועל קרח יבש, למפעל העיבוד.²⁷⁹

אבל אז, ב-1984, אסון פקד. אלה שטופלו ב-hGH התחילו למות ממחלת קרויצפלדט-יעקב (CJD), מחלה קטלנית הרסנית הנגרמת על ידי פריון שלא זוהה במהלך העיבוד.²⁸⁰ נתגלה שחששות שהזרקות hGH עלולות להפיץ CJD הוזנחו במשך שנים.²⁸¹ hGH שמקורו ביותרת מוח הוסר במהירות מהשוק והוחלף בצורה סינתטית, אף שרבים מאנדוקרינולוגים ילדים חשבו בתחילה שהאיסור חמור מדי ותגובת יתר. חלק מההורים אפילו רכשו hGH שמקורו ביותרת מוח ממקורות אחרים לאחר שהודעו על הסיכון.²⁸²

עכשיו הייתה אספקה בלתי מוגבלת של הורמון גדילה אנושי סינתטי, וחלק מאנדוקרינולוגים ילדים התחילו לניסוי בשילוב של חוסמי התבגרות ו-hGH כדי לתת לילד יותר זמן לגדול.

ג'ננטק, חברת התרופות שזכתה באישור FDA ל-hGH סינתטי, התחילה להרחיב את השימוש מחוץ לתווית לטיפול בילדים בריאים בעלי קומה נמוכה, מממנת כתב עת, מממנת מחקרים על גדילה, מארגנת סימפוזיונים, מחזרת אחרי אנדוקרינולוגים ילדים ומממנת תוכניות בדיקת גובה בבתי ספר אמריקאיים.²⁸³ זה בסופו של דבר הוביל לג'ננטק להיות חברת התרופות הראשונה בהיסטוריה להתמודד עם העמדה לדין פלילית על ידי ה-FDA על קידום מחוץ לתווית בלתי חוקי, וכתוצאה מכך באחד מהקנסות הכספיים הגדולים ביותר ששולמו אי פעם בענף.^{284, 285}

באותו זמן, ההשפעות המזיקות של טיפול באסטרוגן נחשפו, עם קישורים לסרטן והפרעות במערכת הרבייה.²⁸⁶ ב-1976, הניו יורק טיימס פרסם מאמר ממזער את הסכנות, מצטט אנדוקרינולוג ילדים שטען שהטיפול בטוח לבנות גבוהות כי הן בדרך כלל נטלו את ההורמון לפרק זמן קצר יותר ואחר אומר, “הבחירה היא להיות גבוה מדי או לקחת סיכון שהוא כמעט לא קיים.”^{287, 288}

עם זאת, זה התברר כשקר. חקירה בשערוריית הבנות הגבוהות התחילה ב-2000. חוקרים איתרו מאות נשים ומצאו שיעורים גבוהים יותר של בעיות פוריות,²⁸⁹ וסיכון מוגבר לאנדומטריוזיס. החוקרים ראו סרטנים בקבוצה גם כן, אך בשל גודל הדגימה הקטן, הם לא יכלו להסיק את ההשפעות של הטיפול על סיכון הסרטן.²⁹⁰

כמו כן, בעוד שמחקרי מעקב קצרי טווח^{291, 292} הראו שיעורי שביעות רצון גבוהים אצל הבנות שעברו טיפול, החקירה ב-2000 חשפה כי 99.1% מהנשים שלא קיבלו טיפול שמחות שלא נטלו את ההורמון, בהשוואה לשיעור חרטה של 42.1% עבור אלה שכן, עם החוקרים מסיקים כי 56% היו “פחות משביעות רצון.”²⁹³ רבים מההורים הביעו אשמה עמוקה על מה שעשו לבנותיהם.

בעוד שהבנות הגבוהות עדיין התמודדו עם בעיות פוריות והפרעות במערכת הרבייה, ואלה שטופלו ב-hGH שמקורו ביותרת מוח עדיין חיו עם גזר דין מוות פוטנציאלי תלוי מעל ראשיהם, תחום האנדוקרינולוגיה הילדים עבר לניסוי חסר האחריות הבא שלו, שוב משתמש בהתערבויות הורמונליות כדי לעצב ילדים לנורמות סטריאוטיפיות מגדריות. הפעם, ההרפתקה החדשה שלהם כללה כתיבה מחדש מלאה של מה שזה אומר להיות אנושי והתעלמות מוחלטת מהמציאות הביולוגית. עם זאת, ההרפתקה החדשה הייתה דומה באופן מפחיד לקודמתה.

במרכז שתי השערוריות, יש ילדים בריאים שונים, שלא עומדים במה שנחשב “נורמלי” לתרבות של זמנם ומקומם הספציפי, ויש עולם רפואי מוכן להתחיל בניסוי להנדס נורמליות. אי התאמה מגדרית אינה מצב רפואי יותר מאשר להיות גבוה יותר או נמוך יותר מגובה ממוצע. ראוי לציין, בשתי השערוריות, מבוגרים שלא מרוצים מהיבטים של מראם הם אלה הקוראים לניסויים על ילדים.

כמו כן, יש תרופות מחוץ לתווית שנרשמות לילדים בריאים ללא כל ידע על בטיחות, יעילות או יתרונות התרופות. עם זאת, ניסוי טיפול שינוי הגובה התרחש זמן רב לפני פיתוח הרפואה מבוססת ראיות כאשר היה נפוץ לרופאים לבדוק רעיונות על קבוצות מטופלים ללא בדיקה מבוקרת מקדימה. לא עבור DES ולא עבור hGH היו ניסויים מבוקרים או מחקרי מעקב ארוכי טווח לפני שהתרופות הופצו לשימוש נרחב, אבל זה היה נורמלי לתקופה.

זה אותו דבר עבור ניסוי דיכוי ההתבגרות, שהופץ לפרקטיקה רפואית כללית על סמך תוצאות מפוקפקות של מחקר פגום מאוד של רק 55 מתבגרים, עם נתונים פסיכולוגיים זמינים רק ל-32 משתתפים. זה מזכיר את טענות ההצלחה של ווטנהול עם רק 25 בנות גבוהות, שהובילו לאימוץ נרחב של טיפול באסטרוגן לתיקון גובה. במאמר ההולנדי המקורי, ממומן על ידי Ferring Pharmaceuticals, יצרנית חוסמי התבגרות, דה ואל וקוהן-קטניס אפילו דנים בהזדמנות ל“לשנות גדילה.” בנוגע לגובה, החוקרים מציינים כי בעוד שגידול הגובה של נקבה מלידה יופגע, ההיתוך של לוחות הגדילה גם יתעכב. “מכיוון שנקבות קצרות בכ-12 ס"מ מגברים, אנו עשויים להתערב בטיפול מגרה גדילה כדי להתאים את גובה הנקבה לגובה זכרי מקובל,” הם תיארו באותה תקופה.²⁹⁴

הבנות שקיבלו DES חוו שיעורים גבוהים של בעיות פוריות שנים מאוחר יותר וסיכון מוגבר לאנדומטריוזיס. תופעות לוואי אלה לא נחזו על ידי האנדוקרינולוגים שנתנו את ההורמון לבנות הבריאות הללו בעבר.

זה אפשרי, אבל בוודאי לא סביר, שהחוקרים ההולנדים שיצאו לראשונה לניסוי שינוי מאפייני מין מתבגרים גם לא חזו את ההשפעה שהטיפול יהיה לו על הפוריות והתפקוד המיני של מטופליהם. עם זאת, מסמכי WPATH חושפים שאנשי מקצוע רפואיים ובריאות נפש מאשררי מגדר כיום מודעים היטב להשפעה המזיקה של חוסמי התבגרות והורמונים על היבט חשוב זה בחיי מטופליהם הצעירים. מהדיונים על ניוון וגינלי כתוצאה משימוש ממושך בטסטוסטרון ותיאורים של זכרים מלידה עם זקפות שמרגישות כמו “זכוכית שבורה,” להערות של באוורס על זכרים מלידה שמתמודדים עם חיים שלמים של עקרות ואנורגזמיה, המסמכים מראים בבירור שחברי WPATH יודעים שטיפול ההורמונים חוצי מין שהאגודה המקצועית שלהם תומכת בו משפיעה לרעה על הפוריות והתפקוד המיני של מטופל.

בדיוק כמו וילהלמי ועמיתיו החוקרים שלא צפו שהטיפול שלהם עלול להוות איום פוטנציאלי על חיי מטופליהם הבריאים בעבר, החוקרים ההולנדים כמו כן לא חזו שדיכוי התבגרות יגרום למות הטרגי של אחד ממשתתפי המחקר המקורי.²⁹⁵ כמו קודמיהם שנתנו hGH מזוהם לילדים בריאים, רופאי מגדר היו מודעים למה שבאוורס מתייחסת אליו בקבצים כ“תוצאות ניתוחיות בעייתיות” מאז לפחות 2005, אבל זה לא היה מספיק כדי לעצור את הניסוי.²⁹⁶

גם מזכיר את משבר ה-CJD, האנקדוטה בקבצי WPATH על הנקבה מלידה שנראה שמתה מסרטן כבד שנגרם משימוש ממושך בטסטוסטרון, כמו גם מחקר המקרה ב-Lancet של הנער בן 17 עם סרטן כבד, מעלים חששות חמורים. בדיוק כמו שהסיוט של CJD לא עלה עד עשורים לאחר שהילדים טופלו, אנו עלולים להתמודד עם אסון דומה בשנים הבאות כאשר הסיכונים של שימוש ממושך בטסטוסטרון בנקבות מתחילים להתבטא.

בשתי השערוריות, יש חוסר במחקר ארוך טווח באיכות טובה. במהלך שערוריית שינוי הגובה, קלינאים ביצעו מעקבים קצרי טווח ודיווחו על שיעורי שביעות רצון גבוהים. עם זאת, מחקרי מעקב שנעשו לפני שהנשים הגיעו לגיל שבו הן עלולות להתחיל להתחרט על פגיעה בפוריותן בעלי ערך מוגבל בלבד. מחקר המעקב ארוך הטווח שבוצע ב-2000 מצא שיעורי חרטה ואי שביעות רצון גבוהים בהרבה אצל הנשים.

יש אותו חוסר בנתונים ארוכי טווח נאותים עבור ההתערבויות ההורמונליות לשינוי מאפייני מין מתבגרים. הניסוי של היום בעל השפעה מזיקה הרבה יותר על המשתתפים הצעירים. דיונים בקבצים מראים ש-WPATH מודעת לכך שהפרוטוקול הטיפולי הזה יוצר דור של צעירים דיספונקציונליים מינית.

רבים מהמחקרים קצרי הטווח עם שיעורי שביעות רצון מדווחים גבוהים מצוטטים על ידי קלינאים מאשררי מגדר כהוכחה שהליכי שינוי מאפייני מין מועילים. אבל אלה לא מספיקים בדיוק כמו המחקרים קצרי הטווח במהלך שערוריית שינוי הגובה. כדי שהנתונים יהיו שווים, רופאי מגדר צריכים לעקוב אחר מטופליהם עמוק אל תוך הבגרות, כאשר ההשפעה האמיתית של הקרבת הפוריות והתפקוד המיני מורגשת. אבל אנו כבר רואים מגמה דומה לניסוי הבנות הגבוהות: ככל שתקופת המעקב ארוכה יותר, שיעור החרטה גבוה יותר עבור התערבויות לשינוי מאפייני מין.^{297, 298} הממצאים המקדמיים של המעקב ארוך הטווח ההולנדי כבר מצביעים על כך שחרטת פוריות משמעותית.²⁹⁹

במהלך חקירות משבר ה-CJD, בית משפט בריטי מצא שמחלקת הבריאות בבריטניה הייתה צריכה לנקוט פעולה בקיץ 1977 לאחר שהושמעו אזהרות על זיהום CJD, וחקירה אוסטרלית קבעה את תאריך הסיום ב-1980. קשה לקבוע בדיוק מתי רופאי מאשררי מגדר היו צריכים להיות מודעים לכך שניסוי דיכוי ההתבגרות שלהם גורם נזק. מוקדם מאוד, צוין שכל, או כמעט כל, הילדים מתקדמים להורמונים חוצי מין בלתי הפיכים,³⁰⁰ וה“תוצאות ניתוחיות בעייתיות” תועדו בספרות מדעית כבר ב-2008.³⁰¹עם זאת, ניתן לצייר קו חד עם ממצאי הסקירות השיטתיות של שוודיה, פינלנד ואנגליה ב-2019 ו-2020. ^302303304 כל אחת מהן קדמה להערות שנעשו על ידי באוורס בפורום ואלה של חברי הפאנל בסדנת אבולוציית הזהות.

אחד ההבדלים הבולטים ביותר בין שתי השערוריות הוא ההשפעה של הטיפול על הסיכוי העתידי של הצעיר ליצור שותפויות רומנטיות ארוכות טווח. ההורים שרשמו את ילדיהם לטיפול הורמוני לשינוי גובה עשו זאת מתוך אמונה טובה כי זה יגדיל את הסיכויים שילדיהם ימצאו בן זוג רומנטי, אהבה מתמשכת ונישואין.

לעומת זאת, ההורים שרושמים את ילדיהם לטיפול הורמוני לשינוי מאפייני מין של היום לא נראים שוקלים את העובדה שהם עלולים להרוס את יכולתו העתידית של ילדם ליצור קשרים אינטימיים. או, יותר סביר, הם כן שוקלים זאת, אבל הם כפויים להסכים על ידי השקר של מעבר-או-התאבדות שמקצועני רפואה ובריאות נפש מאשררי מגדר מספרים להורים סרבנים.

אורך הזמן שהצעירים היו אמורים לקחת הורמונים גם שונה מאוד. לניסוי שינוי הגובה, הילדים יכלו להיות על הורמונים שנים, אבל ברגע שהגיעו לגובה הבוגר הסופי שלהם, הטיפול הפסיק מיד. WPATH דוגלת באנדוקרינולוגים ילדים כיום להפוך מתבגרים למטופלים רפואיים לכל החיים, תלויים בהורמונים שגויי מין לשארית חייהם, ללא כל ראיה שהפרוטוקול הטיפולי הזה בטוח.

הקלינאים בשנות ה-50 וה-60 לא יכלו לחזות עולם שבו להיות גבוהה יהיה מקובל חברתית לנשים ואפילו מעורר הערצה, או את האפשרות שמבוגרים גבוהים מאוד או נמוכים מאוד יכלו לפתח חוסן להתגבר על החיסרון החברתי הנתפס שלהם. כיום, חברי WPATH אינם יכולים לחזות את מטופליהם המתבגרים גדלים, מתפייסים עם מין הלידה שלהם ולא מזדהים עוד כטרנסג'נדרים, אבל המספר ההולך וגדל של מתנתקים מצביע על כך שזה אינו התרחשות נדירה. עם זאת, הצעירים שגופם משתנה לצמיתות על ידי קלינאים מושפעי WPATH אינם מסוגלים להחזיר את השעון אחורה ולבטל את הנזק.

סיכום

כפי שהראה דוח זה, WPATH אינו ארגון רפואי. היא אינה עוסקת במסע מדעי לגלות את הדרך הטובה ביותר לסייע לאנשים פגיעים הסובלים ממצוקה הקשורה למגדר. במקום זאת, מדובר בקבוצת שוליים של קלינאים וחוקרים אקטיביסטים המתחפשים לקבוצה רפואית, הדוגלת בניסוי הורמונלי וכירורגי פזיז שיתבצע בכמה מהחברים הפגיעים ביותר בחברה.

זה יהיה פלילי עבור מנתח לחתוך את חוט השדרה של אדם שהזדהה כחולה מרובעת או לעוור חולה רואה שהזדהה כעיוור. זה לא מוסרי באותה מידה להרוס מערכות רבייה בריאות ולקטוע את השדיים ואת איברי המין הבריאים של אנשים חולי נפש. לעשות זאת מבלי לנסות קודם כל לעזור לאדם להתגבר על מחלת הנפש שלו, מבלי להכין את האדם באופן מציאותי לתקופה המתישה שלאחר הניתוח או להזהיר מפני ההשפעה השלילית לכל החיים שתהיה להליכים על בריאותו ארוכת הטווח ועל יכולתו ליצור קשרים אינטימיים, מסתכמת ברשלנות רפואית ברמה הגבוהה ביותר.

לכן, אין ספק שאנו עדים כעת לאחד הפשעים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרפואה המודרנית. השערורייה של הטיפול המאשר את המגדר של WPATH משלבת את כל המרכיבים של ארבעת ההרפתקאות הרפואיות בעבר המתוארות בתיאורי המקרה שלנו.

אי אפשר לסמוך על רופאים שיסדירו את עצמם. גם הם אנושיים ומחזיקים באותן הטיות ופגיעות מובנות כמו כולנו. זה נכון במיוחד כאשר החשיבה הקבוצתית תופסת וההתנגדות מושתקת. כאשר רופא מעריך את המוניטין שלו בטיפול נתון, זה יכול להוביל לניגודי אינטרסים חזקים ולהטיית אישור, ולמנוע אפילו מהרופא בעל הכוונות הטובות והמוכשרות ביותר לראות את הנזק הברור שנגרם למטופלים. הטענה של באוורס בניו יורק טיימס, שתחום הרפואה הטרנסג'נדרית הוא “מונע אובייקטיבי ותוצאות כמו כל התמחות אחרת ברפואה,” מדגים עד כמה עיוורת המנהיגות של WPATH למציאות הגישה הלא אתית של הארגון לרפואה.

יש לנו גופים רגולטוריים לשמירה על סטנדרטים אתיים, ולכן אנו קוראים לוועדות האתיקה הרפואית ברחבי ארה"ב ושאר העולם לערוך סקירות דחיפות, חסרות פניות, שקופות וקפדניות של ההתערבויות לשינוי תכונות מיניות ש-WPATH מאשרת. אנו גם קוראים ל-APA, ל-AMA, ל-AAP ול-The Endocrine Society להניח את הפוליטיקה בצד ולגנות את הפרקטיקות הרפואיות הפסאודו-מדעיות והלא אתיות של WPATH.

יתר על כן, אנו קוראים לממשלת ארה"ב להשיק חקירה רשמית לא מפלגתית על האופן שבו ארגון עם התעלמות כזו מהאתיקה הרפואית ומהתהליך המדעי קיבל אי פעם את הסמכות לקבוע סטנדרטים גלובליים של טיפול בתחום הרפואה. אנו דוגלים בפעולה דרסטית זו בשל ה הבלתי מוצדק יוקרה, השפעה בלתי הוגנת וסכנה כתוצאה מכך הנשקפת מ-WPATH.

WPATH אינו משרת שום מטרה, אינו תורם דבר מועיל לתחום הרפואה המגדרית, ומוביל את אנשי הרפואה והנפש שולל. כמה מדינות אירופיות כבר נטשו את הנחיות הקבוצה, מה שמצביע על המידה שבה WPATH התיישן.

לא צריך להתערבב בין אקטיביזם פוליטי לרפואה. ארגון השואף למטרות פוליטיות הוא ארגון שאינו שואף לבריאות המטופל. קבצי WPATH מכילים עדויות רבות לכך שהארגון הוא קבוצה אקטיביסטית, לא מדעית. מהפרופסור של אלברטה שקבע ששירותי בריאות טרנסים עוסקים באתגר של צינורמטיביות ל-Satterwhite ותומכיו בהתעלמות מהחששות האתיים של ניתוחים לא-בינאריים והתמקדות בחשיבות השימוש בשפה פוליטיקלי קורקט, ברור ש-WPATH מעדיף את הפוליטיקה על פני המדע.

עולם הרפואה מתקן את עצמו על ידי דיון פתוח, ויכוח מדעי וחקירה שקדנית. אף אחד מהגורמים הללו לא קיים בתוך קבצי WPATH. במקום זאת, יש שיח פוליטי ושיטור השפה. כאשר קלינאי אחד פרסם מחקר על ביטולי מעבר, נשיא WPATH מזהיר כי “הכרה בכך שביטול המעבר קיים אפילו במידה מינורית נחשבת מחוץ לתחום עבור רבים בקהילה שלנו.” בהתחשב במורכבות של הרפואה המגדרית, המחלוקת סביב הטיפולים וההשפעות הדרסטיות ומשנות חיים של ההתערבויות ההורמונליות והכירורגיות שאושרו על ידי WPATH, מטריד במיוחד שרופא המשפחה של אונטריו היה הקול המתנגד הבודד בכל התיקים.

ארגון רפואי שאינו יכול להתמודד עם הנזק ההרסני שהטיפולים שלו גורמים מהווה סכנה לחולים שהוא מתיימר לשרת. חוסר הנכונות להכיר בקורבנות השערורייה הרפואית הזו, הסירוב להכיר במכלול הראיות ההולך וגובר המראות שהסיכונים של טיפול המאשר את המגדר עולים במידה רבה על כל תועלת כביכול, והאמונות הקיצוניות של רבים מחבריה מצביעות על כך ש-WPATH לעולם לא יוכל לתקן את מסלולו. התקשורת הפנימית מוכיחה שהארגון מושחת עד עומק ליבו.

נכון לעכשיו, מחוקקים, שופטים, חברות ביטוח וספקי בריאות ציבוריים מומים לבטוח בהנחיות של WPATH כתוצאה משרשרת האמון השבורה. בעלי עניין אלו אינם מודעים לכך שהפעילים הפוליטיים בתוך WPATH מקדמים גישה פזיזה, מונעת צרכנים על פי דרישה לשינוי גוף קיצוני, אפילו עבור קטינים וחולי נפש קשים. מסיבה זו אנו מאמינים שעולם הרפואה חייב לדחות את ההנחיות של WPATH.

דיספוריה מגדרית היא מצב פסיכיאטרי מורכב, ואין תשובה קלה לגבי הדרך הטובה ביותר להקל על הכאב של הסובלים. זה מעבר לתחום של דו"ח זה לנסות למצוא פתרון כזה. עם זאת, ניתן לקבוע בוודאות חד משמעית שהאגודה המקצועית העולמית לבריאות טרנסג'נדרים אינה דוגלת בטיפול הטוב ביותר עבור קבוצת חולים פגיעים זו, וההשפעה המזיקה של פעולות WPATH בשני העשורים האחרונים הפכה את הארגון לבלתי ניתן לפדיון. כעת הכרחי להכניס עידן חדש ברפואה מגדרית, כזה שמתעדף את בריאותם ורווחתם של המטופלים כמטרתו העיקרית.