סחיטה רגשית בחלוק לבן Emotional Blackmail in a White Coat

כיצד “טיפול מאשרר-מגדר” מחזק דפוסים שליליים האופייניים להפרעת אישיות גבולית

המאמר המקורי כאן.

מאת פמלה גרפילד-יגר

26 במאי 2026

סחיטה רגשית בחלוק לבן

כיצד “טיפול מאשרר-מגדר” מחזק דפוסים שליליים האופייניים להפרעת אישיות גבולית

השקר שלפיו אנשים חייבים “לעבור מעבר מגדרי או למות” מזיק כשלעצמו. הוא מעביר מסר הרסני לצעירים הנאבקים: הישרדות מחייבת עבור ניתוחים כואבים ובלתי הפיכים.

(המאמר הבא פורסם במקור ב“Inspecting Gender” של Genspect ב-30 במרץ 2026)

כמי שיש לה ניסיון קליני נרחב בעבודה עם בני נוער ומבוגרים אובדניים, השקר שלפיו מעברים מגדריים הכרחיים למניעת התאבדות הוא שפקח את עיניי לעומק הנשחתות של האג’נדה הטרנסג’נדרית. טענה מופקרת זו סותרת מחקר אחר מחקר ומנוגדת לשכל הישר הבסיסי. ניתוחים והורמונים ממין אחר אינם מניעת התאבדות. אני נדהמת שאנשי בריאות הנפש הפכו למובילי מניפולציה רגשית דיספונקציונלית זו, כי אנחנו אמורים לדעת שאיומי התאבדות חוזרים או כפייתיים הם דפוס האופייני להפרעת אישיות גבולית.

אנשים שואלים אותי לעתים קרובות כיצד התחלתי להתנגד לתנועה הטרנסג’נדרית. הגרסה הקצרה היא: ב-2021 חזרתי לעבודת ייעוץ לאחר חופשת נכות של ארבע שנים, וגיליתי שכמעט מחצית מהבנות במרפאה שלי מזדהות כנון-בינאריות. הבנתי מיד שזה חדש. לא התפלאתי שהילדים מאמצים תווית זהות — זה אופייני לבני נוער לנסות זהויות שונות. אבל ההתנהגות של עמיתיי הלמה אותי.

במקום לחקור מדוע צעירים אלו נמשכו לתווית הנון-בינארי, המטפלים האחרים במרפאה אישרו מיד את זהויותיהם ואף שטנו בהורים שהטילו ספק. הבנתי במהרה שזה לא קורה רק במקום עבודתי. אישור טרנסג’נדרי פרץ לכל מקום בבת אחת — לא תופעת עממית אלא אג’נדה נרחבת עם גיבוי כספי כבד.

מטפלים שהוכשרו על ידי מוסדות בריאות הנפש המרכזיים כגון האגודה הפסיכולוגית האמריקאית (APA), האגודה הלאומית לעבודה סוציאלית (NASW), והאגודה האמריקאית לטיפול בנישואים ומשפחה (AAMFT) הוכשרו להנציח את השקר שלפיו אנשים חייבים לעבור מעבר מגדרי או למות.

הפער ההולך וגדל בין אמונותיי האידיאולוגיות לבין אלו של עמיתיי, בשילוב עם חובות חיסוני הקורונה הנוקשות של קליפורניה, היו יותר מדי, ואולצתי לעזוב את עבודתי. מפונה שוב, הרגשתי שאין לי מה להפסיד. התחלתי לפרסם סרטוני אינסטגרם ציבוריים על תצפיותיי. כמה מהסרטונים הפשוטים הללו הפכו לוויראליים, והוצפתי בהודעות מהורים שסיפרו לי שמטפלים לחצו עליהם לשנות את מגדר ילדיהם ואיימו שאחרת ילדם יתאבד. השגעון הזה הפך לנורמה חדשה — אבל לא היה בו שום דבר נורמלי.

כל מי שקיבל הכשרה מוצקה בבריאות הנפש לומד על תורת ההתקשרות, טראומה, וכיצד שניהם קשורים להתנהגויות האופייניות להפרעת אישיות גבולית. מאמינים שגבולית אינה מולדת. ברוב המקרים, היא מתפתחת עקב טראומה והפרעות בהתקשרות המוקדמת. אנשים עם תכונות גבוליות חווים רגשות עזים ולא יציבים, תחושת עצמי רעועה, ועוסקים בהתנהגויות מחפשות תשומת לב. זה מוביל לעתים קרובות לפעולות אימפולסיביות, יחסים כאוטיים, תנודות מצב רוח, ריקנות כרונית, התנהגויות מסוכנות ואיומי התאבדות חסרי כוונה. רובם נובעים ומונעים מפחד נטישה ועיכוב התפתחותי רגשי.

אנשים עם תכונות גבוליות מתקשים לשמור על מערכות יחסים משמעותיות, וחייהם סוערים לעתים קרובות. הם ממקמים את עצמם לעתים קרובות במצבים מחפשי תשומת לב ואז משחקים תפקיד הקורבן. הם עלולים לסווג אנשים במונחים שחור-לבן — מאדירים ומושלמים, או משטנים לחלוטין. בלשון העם, הם “דרמטיים.” הם טובים ביצירת התרגשות, אך מתחת לחיצוניות הכיפית שלהם, הם לעתים קרובות מרגישים ריקנות עמוקה.

אחת הדרכים הנפוצות ביותר שבהן הם מנסים לייצב את תחושת העצמי השברירית הזו היא באמצעות פגיעה עצמית. חיתוך, שימוש בסמים, פרומיסקואיטי, הפרעות אכילה ואיומי התאבדות חוזרים הם מנגנונים לשליטה באנשים סביבם. האם משהו מזה נשמע מוכר? אלו אותם דפוסים שמטמיע ומחזק כל תנועת הטרנסג’נדר, כולל אנשי בריאות הנפש.

להפתעתי, המטפלים שאמורים להיות “מודעים לטראומה” ומוכשרים לזהות סוג זה של מניפולציה רגשית מקדמים כעת באופן פעיל איומי פגיעה עצמית ברגע שמוצהרת זהות מגדרית. אם ילד אומר “אם לא תאשר את שמי וכינויי, אתאבד,” מטפלים מפנקים ומרציים את הדרישות הללו ללא עוררין ולוחצים על הורים לעשות אותו דבר. אפילו מטופלים פגיעים שרק מטילים ספק בזהותם מובלים להאמין בנרטיב זה על ידי מטפלים שנלכדו אידיאולוגית.

זו אינה חסד. מטפלים אלו משרישים שכבות מרובות של דפוסים פסיכולוגיים מופרעים במטופליהם. הם לא רק מחזקים את השקר שניתן לשנות מין ושמי שחווה מצוקה בנוגע למגדרו חייב לעבור מעבר מגדרי רפואי כדי להרגיש שלם — הם גם מספקים לחולים צעירים מפת דרכים להפרעת אישיות, תוך מתן נתיב לפגיעה עצמית בסיוע רפואי. החלק המשוגע ביותר הוא שה-APA, ה-NASW, וה-AAMFT, בהובלת האגודה המקצועית העולמית לבריאות טרנסג’נדר (WPATH), כולם חתמו על הסחיטה הרגשית הזו.

השקר שלפיו אנשים חייבים “לעבור מעבר מגדרי או למות” מזיק כשלעצמו. הוא מעביר מסר הרסני לצעירים הנאבקים: הישרדות מחייבת עבור ניתוחים כואבים ובלתי הפיכים. בנוסף, הוא מדגיש מראה חיצוני ומוקד שליטה חיצוני — מתכון בטוח לאסון פסיכולוגי. כל אדם שמרגיש ממש מערער יציבות מ”ניסוח שגוי של מגדרו” או “שימוש בשמו הישן” לעולם לא יכול לקוות להשיג יציבות מתמשכת. הוא לא יכול לשגשג כי מלכודת ההתאבדות מטפחת אובססיה לאישור חיצוני — עם סיכויים כה גבוהים ובלי מוקד שליטה פנימי, הוא נועד לקרוס. הדרך היחידה למצוא שביעות רצון מתמשכת היא דרך הבנה כיצד מאמציו והחלטותיו עצמו מעצבים את חייו.

אחת מהגישות הטיפוליות הנפוצות ביותר לגבולית היא טיפול התנהגותי דיאלקטי (DBT). נפוץ מאז שנות ה-90 ועד היום, DBT מלמד מטופלים לראות את העולם בגוונים של אפור דרך “מוח חכם.” הם לומדים להשתמש במיומנויות מיינדפולנס לוויסות רגשות קיצוניים ולפתח “מיומנויות אפקטיביות בין-אישיות” בריאות — היכולת לשמור על מערכות יחסים בריאות על ידי ביטוי צרכיהם, הצבת גבולות ושמירה על כבוד עצמי. DBT מטמיע אתוס של אחריות אישית על ידי התמקדות ב“בניית חיים ראויים לחיות” ותרגול “קבלה רדיקלית” של מה שלא ניתן לשלוט בו. כשמלמדים אותו כראוי, DBT עומד בניגוד ישיר לכל הנחת היסוד של תנועת הטרנסג’נדר. מטופלי DBT לומדים שבעוד שאיום בהתאבדות עשוי לשמור על אנשים קרובים בטווח הקצר, איומי התאבדות מחפשי תשומת לב מובילים בסופו של דבר לבדידות, ניתוק וריקנות.

אני מאמינה שספר ההדרכה הגבולי הוא מכוון — מתוכנן על ידי גורמים מרושעים שיודעים בדיוק מה הם עושים. למשל, השתתפתי בארוחת צהריים של מטפלים שבה ד”ר ג’והנה אולסון-קנדי הייתה הדוברת המרכזית. אולסון-קנדי היא אחת הקלינאיות המשפיעות ביותר בארץ והמנהלת הרפואית לשעבר של בית החולים לילדים בלוס אנג’לס, אחת ממרפאות הטיפול המאשרר-מגדר הגדולות ביותר לילדים בארה”ב (עד שהממשל הפדרלי שלל את מימונה). היא טענה בצורה מביישת, כשנשאלה על יכולתם של בני נוער להסכים לניתוחים בלתי הפיכים כמו כריתת שד כפולה, “אם תרצי חזה בשלב מאוחר יותר בחייך, תוכלי ללכת ולקבל אותם.” היא טענה שוב ושוב — בצורה שקרית — בדוחות מומחים ותצהירים שהוגשו בתיקי בית משפט שתרופות לחסימת גיל ההתבגרות הן “הפיכות לחלוטין”, ועיכבה את פרסום מחקר NIH מרכזי שהראה שאין שיפור בבריאות הנפש עבור מטופלים שקיבלו חוסמי גיל התבגרות. היא טוענת שילדים חייבים לקבל אישור כטרנסג’נדרים, אחרת יתאבדו, לפחות מ-2012, כשהופיעה בתוכנית NBC בשם “חיים בילדות טרנסג’נדרית.”

“אם תרצי חזה בשלב מאוחר יותר בחייך, תוכלי ללכת ולקבל אותם.” — ג’והנה אולסון-קנדי

בארוחת הצהריים שבה השתתפתי, היא שוב טענה בביטחון שילדים ימותו אם לא יקבלו אישור כטרנסג’נדרים. הקהל, כולו אנשי בריאות נפש, מחא כפיים בהתלהבות בסוף דבריה.

עדיין מדהים לי שאנשי מקצוע אינטליגנטים בדרך כלל ואגודות בריאות הנפש הגדולות אינם יכולים עוד לראות את הברור: השאלה שמציגה אולסון-קנדי להורים, “האם תעדיפו בת מתה או בן חי?” אינה חפה מכוונה. היא משתמשת בדיוק באותם טכניקות מניפולציה רגשית הנראות אצל מי שמתמודדים עם הפרעת אישיות. בין שיודעים זאת ובין שלא, על ידי הגברת טענות מוגזמות ובלתי מבוססות כאלה, מטפלים מאשררי מגדר מסתכמים עם גבוליים ויוצרים גבוליים חדשים בתהליך.

פמלה גרפילד-יגר היא עובדת סוציאלית קלינית מורשית עם למעלה מ-20 שנות ניסיון קליני עם מבוגרים ובני נוער. פמלה חיברה את הספר “תגובה מעשית למצוקה מגדרית”, הזמין באמזון, וספר ילדים, ילדת הצפרדע, הזמין בכל חנויות הספרים המקוונות דרך www.froggygirlbook.com.

פמלה יצרה גם שתי קורסי CEU למטפלים ללמוד כיצד להתמודד עם בעיות מגדר ללא אישור בlisamustard.com: מבוא למצוקה מגדרית ותמיכה במשפחות עם ילדים בוגרים במצוקה מגדרית: כלים קליניים לקשר, חמלה ותקשורת. (סך הכל 5 נקודות CEU)

היא הופיעה בFox News, Newsmax, The Daily Signal, The Christian Post, The Epoch Times, PragerU, The Tomi Lahren Show, The Tony Kinnett Show, The Michael Berry Show, ועוד.

פמלה פעילה באינסטגרם כ@the.truthfultherapist, בטוויטר/X כ@pgarfieldjaeger, וערוץ היוטיוב שלה הוא @thetruthfultherapist. ניתן לקבוע ייעוץ עם פמלה דרך האתר שלה, www.thetruthfultherapist.org. קישורים נוספים בlinktree.

תגובה למשרד הבריאות 2 Response to Ministry - more casual

David R. Herz
בית רימון 179500, ישראל
David@transisrael.org

25 May 2026

עו"ד ענבל חן
הלשכה המשפטית
משרד הבריאות
רח' ירמיהו 39
ירושלים 9446724

העתק:ד"ר הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה
פרופ' רז גרוס, יו"ר הוועדה הארצית להתאמה מגדרית
עו"ד אסתי ורהפטיג־בס, ראש תחום דיגיטל ואכיפה

הנדון:מענה למכתבכם מיום 3 May 2026 (סימוכין: 201069626) בעניין טיפולים רפואיים להתאמה מגדרית – קריאה דחופה לבחינה מחודשת המבוססת על ראיות

עו"ד חן הנכבדה,

תודה על מכתבכם מיום 3 May 2026 בעניין התערבויות רפואיות הנוגעות לדיספוריה מגדרית ולהתאמה מגדרית.

בראש ובראשונה, חשוב להבהיר כי אנשים החווים מצוקה עמוקה ביחס למינם, לגופם או לזהותם ראויים לחמלה, לכבוד וליחס אנושי. סבל נפשי אמיתי קיים, ואין ללעוג לו או לבטלו. ואולם, חמלה לבדה אינה פוטרת את הרפואה מחובותיה לראיות, זהירות, שקיפות ובחינה עצמאית — בפרט כאשר מדובר בילדים ובמתבגרים, ובמיוחד כאשר ההתערבויות עלולות לכלול עקרות, פגיעה בתפקוד המיני, תלות רפואית לכל החיים ושינויים בלתי הפיכים בגוף.

תגובת משרד הבריאות נשענת במידה רבה על פנייה לסמכות מוסדית, הפניות ל־WPATH ולגופים מקצועיים אחרים, על הנהוג ב“מדינות מערביות” ועל עקרונות של אוטונומיה והסכמה מדעת. ואולם, המכתב אינו מתמודד באופן ממשי עם הבחינה המדעית, האתית והבינלאומית המחודשת המתרחשת כיום בתחום זה.

ובעיקר, התגובה אינה משיבה על השאלה המרכזית הניצבת כיום בפני מערכות רפואיות אחראיות ברחבי העולם המערבי:

אילו ראיות, תוצאות או נזקים יגרמו למשרד הבריאות לשקול מחדש את הנחות היסוד והפרוטוקולים הנוכחיים?

ההתרחבות הפתאומית של המקרים

(more…)

תגובה למשרד הבריאות Response to Ministry of Health

דוד ר. הרץ
בית רימון 179500, ישראל
David@transisrael.org

23 ביוני 2026

עו”ד אינבל חן
המחלקה המשפטית
משרד הבריאות
רחוב ירמיהו 39
ירושלים 9446724

הנדון:
תשובה למכתבכם מיום 3 במאי 2026 (סימוכין: 201069626) בנוגע לטיפולים רפואיים להתאמה מגדרית – קריאה דחופה לבדיקה מבוססת-ראיות

כבוד עו”ד חן,

תודה על מכתבכם מיום 3 במאי 2026 ועל ההתייחסות לחוזר מנהל הרפואה מס’ 16/2014. אני מעריך את המענה. עם זאת, עולה דאגה עמוקה מכך שההנחיות מ-2014, שהן הבסיס למדיניות הנוכחית של ישראל, מסתמכות על ראיות חלשות ביותר.

דו”חות 2024 המרכזיים והמעקבים שלאחריהם האירו אור על היקף האסון הרפואי שנגרם ממודל טיפול זה. כאשר התרחשות של מצב או “מחלה” מתפוצצת באחוזים של מאות ואלפים בתקופה כה קצרה, חובה מוסרית ומקצועית להפסיק, לחקור את הסיבות הבסיסיות (כולל התפשטות חברתית), ולהימנע מהמשך של מה שמתברר יותר ויותר כהתערבות רפואית פולשנית ובלתי-הפיכה בצורה טרגית.1

כיצד פועל התהליך כאשר מתברר בבירור שנעשתה טעות? כמה נזק צריך להתרחש — כמה ילדים ומבוגרים צעירים צריכים להיות ממואכים, מעוותים ומשוללי יכולת — לפני שהמשרד יקרא להפסקה וללימוד הנושא? בוודאי קיימים כוחות חירום זמינים; מה בדיוק צריך להיות מוכח כדי להפעילם? מהם המנגנונים הפנימיים הקיימים במשרד לעדכון הנחיות קליניות כאשר “שרשרת האמון” בטיפול הרפואי נשברת (כפי שמעידות סקירות שיטתיות ודליפות), וכיצד יכולים אזרחים מודאגים ומומחים לסייע בהפעלתם? כפי שאציע להלן, גם אם לא היה כזה מעולם, זהו המקרה הדורש פעולה דחופה לסיום הקו המזיק הזה של “טיפול”.

אני מניח שזו מטרה משותפת לנו לוודא שקובעי המדיניות והציבור בישראל יקבלו גישה לראיות הטובות ביותר כדי שלא נגרום בטעות נזק לילדינו ולבני נוערנו. גם לי יש עניין אישי מאוד בעניין. אני רוצה לעצור את הנזק שנגרם לבני, לחברתו, לבת של חבר, ולכל כך הרבה אחרים שאינני מכיר. אני רוצה לסיים את הטראומה המשפחתית שזה גורם. אני רוצה לראות את ילדינו גדלים בריאים בגופים שג-ד ייעד להם.

במשך עשרים חודש ניסיתי להגיע לאנשים האחראים להגנה על ילדינו—שלך, שלי, של כולנו. זו אינה אבסטרקציה. מאחורי כל תיק עומדת משפחה: הורים שנתנו אמונם במערכת, אחים ואחיות המביטים באח או אחות שנעלמים לתוך מסלול רפואי שאמור היה לעזור, אמהות ואבות שבריאותם שלהם מתערערת תחת הנטל של מה שנעשה לילדיהם בשם הרפואה.

רוב מאמציי הופנו לכנסת. שם, משרדי הוועדות מפנים אותי לראשי הוועדות שאינם עונים. שרים מפרסמים ברשתות החברתיות על רווחת הילד בעוד שהם מתעללים ממכתבים על ילדים ממשיים שנפגעים. מאז אוקטובר 2024 פניתי גם למשרד זה—לשר, למנכ”ל ולמחלקתך—ותשובתך היא המענה המהותי הראשון שקיבלתי.

המענה נשמע כהצהרה בירוקרטית קלאסית: יש לנו תהליך, התהליך תקין, ולכן אין צורך בפעולה נוספת. מה שקשה להבין הוא כיצד המשרד — שכל ייעודו הוא בריאותם של אזרחי ישראל — יכול לעיין במסקנות שהגיעו אליהן שוודיה, פינלנד, נורווגיה ובריטניה, ובעת ובעונה אחת לראות מה מתרחש במרפאות ברחבי הארץ, ובכל זאת למצוא קל יותר להוציא כתב ויתור משפטי מאשר לשאול שאלה קשה אחת בנוגע למדיניות הנוכחית. אין כאן הנחה של חוסר תום לב מצד איש או אשת מקצוע ספציפיים. הדאגה היא מוסדית: המענה אינו נראה כמי שמתמודד עם משקלן של הראיות הבינלאומיות העומדות כיום בפנינו.

המסגרת הישראלית הנוכחית רואה בחוסבי התבגרות, בהורמונים מנוגדים למין ובטיפולים קשורים לדיספוריה מגדרית טיפול סטנדרטי, למרות ראיות חלשות ביותר לטובת ארוכת טווח ולמרות סיכונים מתועדים היטב. יש להסיר טיפולים אלה לחלוטין מסל הבריאות ולסווגם כניסיוניים. הם צריכים להיות זמינים רק במסגרת פרוטוקולי מחקר קליניים מובנים כראוי העומדים בכל הסטנדרטים האתיים, הבטיחותיים ומעקב התוצאות ארוכות הטווח. רפואה של דיספוריה מגדרית לפני השלמת התפתחות המוח — שהמדע הנוכחי מצביע על כך שהיא נמשכת עד אמצע שנות ה-20 (ובמידה מסוימת גם לתחילת שנות ה-30), כאשר חוסבי התבגרות והורמונים מנוגדים למין מפריעים להתפתחות נוירולוגית והתבגרות תקינה — מחייבת זהירות מיוחדת.2

חוזר 2014 מיושן, בעייתי מבחינה מבנית ואינו מספיק לטיפולים ניסיוניים

חוזר 2014 נראה כניסיון להסדיר ניתוחים למבוגרים ולהקים פיקוח רב-מקצועי. עם זאת, הוא אינו מצדיק את עצמו, ויש מודעות גוברת לכך שמצב המחקר היה כזה שהוא לעולם לא היה יכול לעשות זאת. דבר זה נחשף בבירור בביקורת Cass (2024), בקבצי WPATH (2024) ובסקירות הראיות השיטתיות האירופאיות המרכזיות שהראו את התמונה האמיתית מאז.3

העיצוב המבני של החוזר — במיוחד הרכב הוועדה הרב-מקצועית הארצית ומנגנון האישור — כמעט בוודאות ממקם פעילים ולא מנתחים ומטפלים אובייקטיביים בתפקידי מפתח.

יתרה מכך, טופס ההסכמה המדעת המצורף לחוזר אינו מתאים לטיפולים ניסיוניים. הוא חסר ביקורת אתית עצמאית חובה (IRB/עקרונות הלסינקי), מעקב ארוך-טווח והגנות נוספות הנדרשות על-פי חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 ועקרונות המחקר של משרד הבריאות, במיוחד אצל צעירים.

בהתחשב בגידול הדרמטי המתועד בשכיחות — אלפי אחוזים בתקופות קצרות במרפאות ישראליות4 — אני שואל בכבוד: מהם המנגנונים הספציפיים שבהם משרד הבריאות משתמש כדי לעקוב ולטפל בתופעת התפשטות חברתית אפשרית, כולל תפקוד המדיה החברתית והשפעת עמיתים?

ביקורת על WPATH, המודל האישורי וטענת הקונצנזוס הבינלאומי

מכתבכם מתייחס ל-WPATH כמקור סמכותי. לצערי, הנחיות WPATH גרסה 8 (SOC8) מסתמכות על מה שתואר כ”רשת סמכות מעגלית” או “citation cartel”. הנחיות WPATH מצוטטות על-ידי ארגונים אחרים (כגון האגודה האנדוקרינית), שמצוטטים בחזרה על-ידי WPATH, ויוצרים אשליה של קונצנזוס למרות ראיות חלשות ביותר. דאגה זו בדיוק הודגשה בביקורת Cass ובסקירות השיטתיות הנלוות:

המעגליות של גישה זו עשויה להסביר מדוע נוצר קונצנזוס לכאורה בתחומי מפתח של הפרקטיקה, למרות שהראיות היו חלשות.5

Taylor et al. (2024), בסקירתם השיטתית של איכות ההנחיות שפורסמה ב-Archives of Disease in Childhood, והערכת AGREE II העצמאית של SOC8 של Zhang et al. (2026) ב-Archives of Sexual Behavior, שניהם נתנו ציונים נמוכים להנחיות WPATH באיכות הפיתוח, בעצמאות העריכה וביישום.6 מסמכי בית משפט וניתוחים של ה-Society for Evidence-Based Gender Medicine (SEGM) מתעדים עוד יותר את ההתערבות של WPATH בסקירות שיטתיות עצמאיות.

ביקורת Cass והסקירות השיטתיות האירופאיות (בריטניה, שוודיה, פינלנד ונורווגיה) ברורות: חוסבי התבגרות אינם משפרים בריאות נפשית ארוכת טווח, מובילים לכמעט 100% מעבר להורמונים מנוגדים למין וגורמים לסיכונים משמעותיים כולל אי-פוריות, תפקוד מיני לקוי, אובדן צפיפות עצם וסיכונים קרדיווסקולריים.7 אנו רואים גם עלייה חדה בדיספוריה בהתחלה מתבגרת (בעיקר אצל נשים בלידה), עם ייצוג-יתר של אוטיזם, ADHD ומשיכה חד-מינית — רבים מהם ככל הנראה היו נפתרים באופן טבעי ללא רפואה.

למרות שהמכתב מציין כי מדינות מערביות ומדינות רבות ממשיכות לתמוך בטיפולים אלה, ההיסטוריה מלמדת כי קונצנזוס רפואי של רוב יכול להיות שגוי — לעיתים עם תוצאות טרגיות. פרקטיקות שהיו מקובלות רחבות ובהמשך ננטשו בשל ראיות לנזק כוללות: לובוטומיות קדמיות להפרעות פסיכיאטריות (עשרות אלפי ניתוחים, פרס נובל ב-1949); תלידומיד נגד בחילות הריון (מעל 10,000 ילדים עם מומים קשים בשנות ה-50–60); דיאתילסטילבסטרול (DES) למניעת הפלות (סרטן אצל הצאצאים); טיפול בהלם אינסולין לסכיזופרניה; כריתות שד רדיקליות אגרסיביות מדי לסרטן השד; אפיזיוטומיה שגרתית; וטיפולי הורמונים חלופיים מוקדמים שהופרכו בניסויים מבוקרים.

מדינות אירופאיות מובילות כבר עברו מהמודל האישורי: בריטניה (ביקורת Cass → איסור שגרתי על חוסבי התבגרות לקטינים), שוודיה, פינלנד ונורווגיה הגבילו באופן חד את ההתערבויות הללו אצל צעירים, תוך העדפת פסיכותרפיה והגבלת רפואה למקרים חריגים או מסגרות מחקר. הולנד — מקום הולדתו של הפרוטוקול ההולנדי המקורי — גם היא יזמה סקירה עצמאית שהוטלה על-ידי הפרלמנט של חוסבי התבגרות ועומדת בפני קריאות מקצועיות גוברות לשינוי ההנחיות שלה.8 התרחשו גם שינויים משמעותיים בארצות הברית, שבה מעל 25 מדינות חוקקו חוקים או תקנות המגבילות או אוסרות חוסבי התבגרות, הורמונים מנוגדים למין וניתוחים לקטינים. אפילו האגודה האמריקאית לכירורגיה פלסטית (ASPS) המליצה לדחות ניתוחים הקשורים למגדר אצל קטינים עד גיל 19 לפחות בשל ראיות לא מספיקות, והאגודה הרפואית האמריקאית (AMA) הסכימה באופן דומה כי התערבויות כירורגיות אצל קטינים צריכות בדרך כלל להידחות עד לבגרות.9 מספר גדל של ארגונים מקצועיים ואף קבוצות להט”ב שואלים שאלות על רפואה מהירה של צעירים. בכל מקרה, זוהי חובת משרד הבריאות לעקוב אחר הראיות הטובות ביותר, ולא אחר רובים משתנים.

המצב בישראל – תעשיית גידול מתועדת, עלויות, שקיפות וכשלים אתיים

אני מברך על האישור שאין ניתוחי איברי מין לקטינים מתחת לגיל 18. עם זאת, חוסבי התבגרות והורמונים מנוגדים למין כבר מהווים רפואה עם השלכות בלתי הפיכות לכל החיים.

דאגה גדולה היא כיצד טיפולים אלה נכנסו למימון ציבורי שגרתי מלכתחילה. בעוד שניתוחי שינוי מין נוספו במפורש לסל הבריאות ב-1986 (ועודכנו בחוזר 2014), טיפול הורמונלי וחוסבי התבגרות נראה כי שולבו באמצעות שימוש מחוץ לתווית של תרופות שכבר נכללו בסל לצורכים אחרים (למשל, התבגרות מוקדמת). אין רישום ציבורי של ועדת סל הבריאות השנתית שביצעה אי-פעם סקירת ראיות, ניתוח בטיחות או הערכת עלת-תועלת ספציפית לאינדיקציה של דיספוריה מגדרית. זאת בניגוד מוחלט לתהליך הקפדני הנדרש עבור כמעט כל תרופה או טכנולוגיה אחרת שנוספת לסל. התוספת המגדרית האחרונה היחידה הייתה טיפול קול ב-2022. בקיצור, נראה כי טיפולים אלה עקפו את שער הראיות הסטנדרטי שמגן על שלמות סל הבריאות.10

ישראל ראתה עלייה פי 11 בפניות לדיספוריה מגדרית ילדית מאז 2013.11 ארגונים כגון מעברים (maavarim.org/community-activities) הפכו לארגוני צדקה ממומנים גדולים התומכים באלפי מקרים בשנה, בעוד שהמדריך המשותף של אנשי מקצוע “ידידותיים לטרנס” מדגים הרחבת תשתית קלינית בכל הארץ. מגמות אלה, יחד עם גישה רחבה למדיה חברתית, מדגישות את הצורך הדחוף במעקב ערני אחר התפשטות חברתית.

קופות החולים אינן מפרסמות נתונים ציבוריים מקיפים על מספרים, גילאים, קומורבידיות, שיעורי חזרה/דטרנסיציה או עלויות מערכת כוללות. עלויות לכל מטופל לכל החיים (על בסיס נתונים זמינים) מהוות נטל ציבורי משמעותי וגדל.

התנגדות מקצועית וקהילתית גוברת של קהילת ה-LGB ברחבי העולם

למרות שחלק מהגופים הבינלאומיים ממשיכים להתייחס למודל האישורי, מספר הולך וגדל של אנשי מקצוע רפואיים, חוקרים וארגונים — כולל קולות בולטים מתוך קהילת הלהט”ב — מתנגדים בפומבי לרפואה המהירה של צעירים הסובלים מדיספוריה מגדרית.

קבוצות מקצועיות מובילות כוללות את ה-Society for Evidence-Based Gender Medicine (SEGM),12 רשת בינלאומית של קלינאים וחוקרים המוקדשת לטיפול מבוסס-ראיות; Genspect,13 ברית של אנשי מקצוע, הורים ומתחרטים (detransitioners) התומכת בגישות איכותיות ולא-רפואיות; ו-Therapy First, שמעדיפה פסיכותרפיה חוקרת על פני התערבויות הורמונליות או ניתוחיות.

התנגדות הולכת וגוברת זו מוכיחה שהמודל האישורי עומד בפני ביקורת גוברת דווקא מתוך הקהילות שפעם נחשבו לבעלות ברית החזקות ביותר שלו, ומחזקת את הצורך הדחוף בסקירה עצמאית ישראלית של הראיות.

בקשות ספציפיות להסבר ולפעולה

בהתחשב בראיות ובדאגות שהוצגו לעיל, אנא הסבירו מדוע משרד הבריאות אינו נוקט כעת באמצעים הבאים (או ספקו את המצב הנוכחי ולוח הזמנים אם צעדים כאלה כבר החלו):

  1. הטלת מורטוריום מיידי על חוסבי התבגרות והורמונים מנוגדים למין עד לבדיקה עצמאית.
  2. הקמת סקירה שיטתית עצמאית של הראיות (ללא השפעת WPATH), בדומה לביקורת Cass, על-ידי מומחים ישראלים בפסיכיאטריה, אנדוקרינולוגיה, פדיאטריה ואתיקה רפואית.
  3. איסוף נתונים חובה ודיווח ציבורי שנתי של כל קופות החולים והמרפאות על פניות, טיפולים, שימוש בתרופות מחוץ לתווית בתחום זה, קומורבידיות, שיעורי חזרה/דטרנסיציה ותוצאות ארוכות טווח.
  4. מעבר לגישה חוקרת, טיפולית-ראשונה ולא-רפואית עם אבחון דיפרנציאלי קפדני לקומורבידיות והשפעות חברתיות.
  5. עדכון דחוף או החלפה של חוזר 2014 עם הגנות מבוססת-ראיות.
  6. סיווג הטיפולים כניסיוניים, עם פרוטוקולי מחקר מלאים (אישור IRB, מעקב ארוך-טווח וכו’).
  7. פרסום הודעה ציבורית שמכירה בשינוי הראיות הבינלאומי ומתחייבת להגנת ילדים ובני נוער.
  8. סקירה פורמלית כיצד חוסבי התבגרות והורמונים מנוגדים למין לדיספוריה מגדרית נכללו בסל הבריאות ללא התהליך הראייתי הסטנדרטי החל על טיפולים אחרים, ואישור שהם יוסרו ממימון שגרתי בסל ויהיו זמינים רק במסגרת פרוטוקולים ניסיוניים מובנים כראוי.

למרות שאינני שוהה כעת בישראל, אני עומד לרשותכם לפגישה (באופן וירטואלי או פרונטלי עם שובי לארץ). אני ממשיך לעקוב אחר ההתפתחויות ומעדכן באופן שוטף את אתר transisrael.org במידע ובנתונים העדכניים ביותר. לדיון נוסף בנושאים אלה, הנכם מוזמנים לבקר באתר transisrael.org.

הגנה על ילדינו ובני נוערנו מפני התערבויות רפואיות בעלות ראיות חלשות וניסיוניות היא אחריות בסיסית של בריאות הציבור ושל זכויות האדם. אני מקווה שהמשרד יבחר בזהירות מבוססת-ראיות ובמנהיגות, ולא ימשיך במסגרת המיושנת.

בעוד שנאספו ראיות בינלאומיות מרכזיות, סקירות שיטתיות והנתונים הישראליים הזמינים כיום לציבור באתר transisrael.org, קיימת חשיבות בסקירה מקיפה יותר שתובל על ידי המשרד בנוגע לנתוני המרפאות והתוצאות בישראל. אני מוכן לעבוד ישירות עם המשרד כדי לסייע בגיבוש תיק ישראלי מלא יותר לדיונכם.

עם זאת, חוזקן של הראיות הבינלאומיות — ובפרט ביקורת Cass והדו”ח של משרד הבריאות והשירותים האנושיים של ארצות הברית (HHS) Treatment for Pediatric Gender Dysphoria: Review of Evidence and Best Practices (נובמבר 2025), לצד הסקירות השיטתיות שהובילו לשינויי מדיניות בבריטניה, שבדיה, פינלנד ונורווגיה — כבר מספיק כדי לתמוך בנקיטת צעדי זהירות מיידיים, בעוד שכל איסוף נתונים או ניתוח נוסף יתקדם.

תודה על תשומת הלב לעניין החשוב הזה. אני מצפה למענה מהותי מצדכם.

בברכה,

דוד ר. הרץ

העתק:
ד”ר הגר מזרחי, ראש חטיבת הרפואה
פרופ’ רז גרוס, יו”ר הוועדה הארצית להתאמה מגדרית
עו”ד אסתי ורהפטיג-בס, ראש תחום דיגיטל ואכיפה

David R. Herz
Bet Rimon 179500, Israel
David@transisrael.org

23 June 2026

Adv. Inbal Chen
Legal Department
Ministry of Health
39 Yirmiyahu St.
Jerusalem 9446724

Re:
Response to your letter of 3 May 2026 (Ref: 201069626) regarding medical treatments for gender adaptation – Urgent call for evidence-based policy review

Dear Adv. Chen,

Thank you for your letter of 3 May 2026 and for the reference to the 2014 Director-General’s Circular (No. 16/2014). I appreciate your response. However, deep concern arises from the fact that the 2014 guidance, which remains the foundation of current Israeli policy, rests on remarkably weak evidence.

Major 2024 reports and subsequent analyses have shone a bright light on the scale of the medical disaster that has resulted from this model of care. When the occurrence of a condition or “disease” explodes by hundreds or even thousands of percent in such a short time, it is only responsible to pause, investigate the underlying causes (including social contagion), and refrain from proceeding with what is increasingly recognized as tragically indefensible invasive and irreversible medical intervention.1

What is the process when it becomes obvious we have done something wrong? How much damage must occur—how many children and young adults must be medicalized, mutilated, and left disfigured—before the Ministry calls for a pause to study the matter? There must be emergency powers available; what exactly must be shown to trigger them? What internal mechanisms exist within the Ministry for updating clinical guidelines when the “chain of trust” in medical care has been broken (as evidenced by systematic reviews and leaks), and how can concerned citizens and experts help activate them? As I suggest below, even if such a mechanism has never been used before, this is precisely the case that demands urgent emergency action to end this damaging line of “therapy.”

I assume it is our shared goal to ensure that Israeli policymakers and the public have access to the best available evidence so that we do not inadvertently cause harm to our children and young adults. I also have a very personal stake in this. I want to stop the damage being done to my son, his girlfriend, a friend’s daughter, and so many others who I don’t know. I want to end the family trauma this causes. I want to see our children grow up healthy in the bodies G-d meant for them.

I have spent twenty months trying to reach the people responsible for protecting our children—yours, mine, all of them. This is not an abstraction. Behind every case file is a family: parents who trusted the system, siblings who watch a brother or sister disappear into a medical pathway that was supposed to help, mothers and fathers whose own health buckles under the weight of what is being done to their children in the name of medicine.

Much of my effort has been directed at the Knesset. There, committee offices redirect me to committee heads who don’t answer. Ministers post on social media about child welfare while ignoring letters about actual children being harmed. Since October 2024 I have also written to this ministry — to the Minister, to the Director General, and to your department — and your response is the first substantive reply I have received.

The response reads essentially as a bureaucratic statement that we have a process, the process is sound, and therefore no further action is required. What is difficult to understand is how the Ministry — whose entire mandate is the health of Israelis — can look at the conclusions reached by Sweden, Finland, Norway, and Britain, and at what is occurring in clinics across this country, yet find it easier to issue a legal disclaimer than to ask a single hard question about the current policy. There is no assumption of bad faith on the part of any individual. The concern is institutional: the response does not appear to engage with the weight of the international evidence now before us.

The current Israeli framework treats puberty blockers, cross-sex hormones, and related interventions for gender dysphoria as standard care despite remarkably weak evidence of long-term benefit and well-documented risks of harm. These treatments must be removed entirely from the national health basket and reclassified as experimental. They should be available only as part of appropriately structured clinical research protocols that meet full ethical, safety, and long-term outcome-tracking standards. Medicalization of gender dysphoria before completion of brain development—which current science indicates continues well into the mid-20s (and in some respects into the early 30s), with cross-sex hormones and puberty blockers interfering with normal neurological and pubertal processes—warrants particular caution.2

The 2014 Circular is Outdated, Structurally Problematic, and Insufficient for Experimental Treatments

The 2014 circular seems to represent an attempt to regulate adult surgeries and establish multidisciplinary oversight. However, it does not justify itself, and there is an increasing awareness that the state of the research was such that it never could have. This was laid bare in the Cass Review (2024), the WPATH Files (2024), and the major European systematic evidence reviews that have shown the landscape for what it truly is since then.3

The structural design of the Circular—particularly the composition and approval process of the national multidisciplinary committee—almost certainly places activists rather than disinterested surgeons and practitioners in key decision-making roles.

Moreover, the informed-consent form attached to the Circular is inadequate for experimental interventions. It lacks mandatory independent ethics review (IRB/Helsinki principles), long-term outcome tracking, and other safeguards required under the Israeli Patient Rights Law 1996 and the Ministry’s own research protocols for human subjects, especially youth.

Given the documented dramatic rise in incidence—thousands of percent in short timeframes at Israeli clinics4—the question arises: what specific mechanisms does the Ministry use to monitor and address potential social contagion, including the role of social media and peer influence?

Critiques of WPATH, the Affirmative Model, and the Claim of International Consensus

Your letter treats WPATH as an authoritative source. Unfortunately, WPATH’s Standards of Care Version 8 (SOC8) rely on what has been described as a “circular web of authority” or “citation cartel.” WPATH guidelines are cited by other organizations (e.g., the Endocrine Society), which are then cited back by WPATH, creating an illusion of consensus despite remarkably weak underlying evidence. This exact concern was highlighted in the Cass Review and the accompanying systematic reviews:

“The circularity of this approach may explain why there has been an apparent consensus on key areas of practice despite the evidence being poor.”5

Taylor et al. (2024), in their systematic review of guideline quality published in Archives of Disease in Childhood, and the independent AGREE II appraisal of SOC8 by Zhang et al. (2026) in Archives of Sexual Behavior, both scored WPATH’s guidelines poorly on rigor of development, editorial independence, and applicability.6 Court documents and analyses by the Society for Evidence-Based Gender Medicine (SEGM) further document WPATH’s interference in independent systematic reviews.

The Cass Review and the European systematic reviews (UK, Sweden, Finland, and Norway) are clear: puberty blockers show no reliable long-term mental-health benefit, lead to near 100% progression of patients to cross-sex hormones, and carry significant risks including infertility, sexual dysfunction, bone-density loss, and cardiovascular issues.7 We are also seeing a rapid adolescent-onset surge (especially among natal females), with over-representation of autism, ADHD, and same-sex attraction—many of whom would likely resolve naturally without medicalization.

While your letter notes that many Western countries and states continue to support these treatments, history demonstrates that majority medical consensus has been wrong before—sometimes with tragic consequences. Widely endorsed practices later abandoned due to evidence of harm include: prefrontal lobotomies for psychiatric disorders (tens of thousands performed, Nobel Prize awarded in 1949); thalidomide for morning sickness (over 10,000 children born with severe birth defects in the 1950s–60s); diethylstilbestrol (DES) for miscarriage prevention (cancer in offspring); insulin coma therapy for schizophrenia; overly aggressive radical Halsted mastectomies for breast cancer; routine episiotomies; and early hormone-replacement-therapy regimens later overturned by rigorous trials.

Several leading European nations have already moved away from the affirmative model: the UK (Cass Review → indefinite ban on routine puberty blockers for minors), Sweden, Finland, and Norway have sharply restricted these interventions for youth, prioritizing psychotherapy and limiting medicalization to exceptional cases or research settings. The Netherlands—birthplace of the original Dutch Protocol—has also initiated a parliamentary-mandated independent review of puberty blockers and is facing growing professional calls to revise its guidelines.8 Major reversals have also occurred in the United States, where more than 25 states have enacted laws or regulations restricting or banning puberty blockers, cross-sex hormones, and surgeries for minors. Even the American Society of Plastic Surgeons (ASPS) has recommended that gender-related surgeries for minors be delayed until at least age 19 due to insufficient evidence, and the American Medical Association (AMA) has similarly agreed that surgical interventions in minors should generally be deferred until adulthood.9 Growing numbers of professional organizations and even LGB groups are publicly questioning rapid medicalization. Regardless, it is the responsibility of the Ministry to follow the best available evidence, not shifting majorities.

The Situation in Israel – A Documented Growth Industry, Costs, Transparency, and Ethical Failures

I welcome the confirmation that no genital surgeries are performed on minors under 18. However, puberty blockers and cross-sex hormones already constitute medicalization with lifelong irreversible consequences.

Of great concern is how these treatments entered routine public funding in the first place. While gender-reassignment surgeries were explicitly added to the Health Basket in 1986 (and updated in the 2014 circular), hormone therapy and puberty blockers appear to have been integrated through off-label use of drugs already listed in the basket for other indications (e.g., precocious puberty). There is no public record of the annual Health Basket Committee ever conducting a formal evidence review, safety analysis, or cost-effectiveness determination specifically for the indication of gender dysphoria. This stands in stark contrast to the rigorous process required for virtually every other medication or technology added to the basket. The only recent gender-specific addition was voice therapy in 2022. In short, these interventions appear to have bypassed the standard evidentiary gatekeeping that protects the integrity of the national health basket.10

Israel has seen an 11-fold increase in pediatric gender-dysphoria referrals since 2013.11 Organizations such as Maavarim (maavarim.org/community-activities) have grown into major funded NGOs supporting thousands of cases annually, while the publicly shared directory of “trans-friendly” professionals demonstrates expanding clinical infrastructure across the country. These trends, combined with widespread social-media access, underscore the urgent need for vigilant monitoring of social contagion.

Health funds do not publish comprehensive public data on numbers, ages, comorbidities, desistance/detransition rates, or total system costs. Lifetime per-patient costs (based on available data) represent a significant and growing public burden.

Growing Professional and LGB Community Opposition Worldwide

While some international bodies continue to reference the affirmative model, a rapidly growing number of medical professionals, researchers, and organizations—including prominent voices from within the lesbian, gay, and bisexual (LGB) community—are publicly opposing the rapid medicalization of gender-dysphoric youth.

Leading professional groups include the Society for Evidence-Based Gender Medicine (SEGM),12 an international network of clinicians and researchers dedicated to evidence-based care; Genspect,13 an alliance of professionals, parents, and detransitioners advocating for high-quality, non-medicalized approaches; and Therapy First, which prioritizes exploratory psychotherapy over hormonal or surgical interventions.

This broadening dissent demonstrates that the affirmative model is facing increasing scrutiny from within the very communities once assumed to be its strongest allies, reinforcing the urgent need for an independent Israeli evidence review.

Specific Requests for Explanation and Action

Given the evidence and concerns set forth above, please explain why the Ministry is not currently pursuing the following (or provide the current status and timeline if any steps are already underway):

  1. Immediate moratorium on puberty blockers and cross-sex hormones pending independent review.
  2. Commission of an independent, non-WPATH-influenced systematic evidence review (modeled on Cass) by Israeli experts in psychiatry, endocrinology, pediatrics, and medical ethics.
  3. Mandatory collection of data and public annual reporting by all health funds and clinics on referrals, treatments, off-label drug use in this area, comorbidities, desistance/detransition, and long-term outcomes.
  4. Shift to an exploratory, therapy-first, non-medicalized approach with rigorous differential diagnosis for comorbidities and social influences.
  5. Urgent update or replacement of the 2014 circular with evidence-based safeguards.
  6. Classification of these interventions as experimental, with full research protocols (IRB approval, long-term tracking, etc.).
  7. Public statement acknowledging the international evidence shift and committing to child/youth protection.
  8. A formal review of how puberty blockers and cross-sex hormones for gender dysphoria were incorporated into the Health Basket without the standard evidence-based process applied to other treatments, and confirmation that they will be removed from routine basket funding and made available only through properly structured experimental protocols.

Though I am not currently in Israel, I remain available to meet (virtually or in person upon my return). I continue to keep abreast of developments and regularly update transisrael.org to reflect the latest information and data. For further discussion of these issues, please visit transisrael.org. Protecting our children and youth from low-evidence, experimental interventions is a fundamental public-health and human-rights responsibility. I hope the Ministry will choose evidence-based caution and leadership rather than continue with an outdated framework.

While I have assembled key international evidence, systematic reviews, and the Israeli data currently available in the public domain on transisrael.org, there is value to a more comprehensive, Ministry-led review of Israeli clinic data and outcomes. I am prepared to work directly with the Ministry to develop a fuller, Israel-specific dossier for your consideration.

At the same time, the strength of the international evidence — particularly the Cass Review and the U.S. Department of Health and Human Services (HHS) Treatment for Pediatric Gender Dysphoria: Review of Evidence and Best Practices (November 2025), alongside the systematic reviews that led to policy changes in the UK, Sweden, Finland, and Norway — is already sufficient to support prompt precautionary action while any additional data collection and analysis proceeds.

Thank you for your attention to this critical matter. I look forward to your substantive reply.

Yours sincerely,

David R. Herz

cc:
Dr. Hagar Mizrahi, Head of the Medical Division
Prof. Raz Gross, Chair of the National Committee for Gender Adaptation
Adv. Esti Verhaftig-Bass, Head of Digital and Enforcement Division

Endnotes

1ע-1For the placement of this in the Jewish world, and an excellent review of the current state of “gender” affairs, see the January 2026 report by Coalition for Jewish Values and Do No Harm, Rethinking Gender Affirmation.

2ע-2Schneider, M., et al. (2017). Neuroscience & Biobehavioral Reviews; Baxendale, S., et al. (2024). Recent neuroimaging studies on executive function maturation.

3ע-3Cass, H. (2024). Independent Review of Gender Identity Services for Children and Young People: Final Report. https://cass.independent-review.uk/home/publications/final-report/; WPATH Files (2024).

4ע-4Data extrapolated from the few published Israeli clinic reports and 2014 baseline figures applied to current population estimates, as documented on TransIsrael.org.

5ע-5Cass Review Final Report (2024), para. 9.22, citing Taylor et al. (2024).

6ע-6Taylor, J., et al. (2024). Clinical guidelines for children and adolescents experiencing gender dysphoria or incongruence: a systematic review of guideline quality (Part 1). Archives of Disease in Childhood. https://adc.bmj.com/content/109/Suppl_2/s65; Zhang, Y., et al. (2026). Quality of the World Professional Association for Transgender Health Guideline Standards of Care 8: An Appraisal Using the AGREE II Instrument. Archives of Sexual Behavior. https://doi.org/10.1007/s10508-025-03399-6.

7ע-7Cass Review Final Report (2024) and the European systematic reviews (UK, Sweden, Finland, and Norway) are clear (see next footnote) on these points.

8ע-8In the UK: Cass Review Final Report (2024) has lead NHS England to indefinitely ban routine puberty blockers for minors.
Sweden: National Board of Health and Welfare (Socialstyrelsen). (2023). Care of children and adolescents with gender dysphoria – Summary of national guidelines – December 2022 (“the risks of puberty blockers and gender-affirming treatment are likely to outweigh the expected benefits”).
Finland: Council for Choices in Health Care in Finland (COHERE). (2020). Recommendation of the Council for Choices in Health Care in Finland: Medical Treatment Methods for Dysphoria Related to Gender Variance in Minors (declared gender reassignment of minors “experimental practice”).
Norway: Norwegian Healthcare Investigation Board (Ukom). (2023). Pasientsikkerhet for barn og unge med kjønnsinkongruens (recommended stricter limitations on hormone-modulating therapy for minors).
Netherlands: Birthplace of the original Dutch Protocol; as of 2025–2026, Parliament has mandated an independent review of puberty blockers, with growing professional criticism and calls to align guidelines with Cass Review standards.

9ע-9American Society of Plastic Surgeons (ASPS). (2026). Position Statement on Gender Surgery for Children and Adolescents. https://www.plasticsurgery.org/documents/health-policy/positions/2026-gender-surgery-children-adolescents.pdf; American Medical Association (AMA). (2026). Statement aligning with ASPS recommendation to defer surgical interventions for minors until adulthood (February 2026).

10ע-10Annual Health Basket Committee announcements (2014–2026); only voice therapy formally added in 2022.

11ע-11Segev-Becker, A., et al. (2020). Children and Adolescents with Gender Dysphoria in Israel: Increasing Referral and Fertility Preservation Rates. Endocrine Practice. https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32045294/.

12ע-12Society for Evidence-Based Gender Medicine (SEGM). https://segm.org/

13ע-13Genspect. https://genspect.org/.

14ע-14LGB Alliance (UK and international). https://lgballiance.org.uk/ (and affiliates including LGB Alliance USA: https://lgbausa.org/), Gays Against Groomers. https://www.gaysagainstgroomers.com/.

Useful Links

Selected References

  • Cass, H. (2024). Independent Review of Gender Identity Services for Children and Young People: Final Report. https://cass.independent-review.uk/home/publications/final-report/
  • Taylor, J., et al. (2024). Archives of Disease in Childhood. https://adc.bmj.com/content/109/Suppl_2/s65
  • Zhang, Y., et al. (2026). Archives of Sexual Behavior. https://doi.org/10.1007/s10508-025-03399-6
  • Segev-Becker, A., et al. (2020). Endocrine Practice. https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32045294/
  • ASPS (2026) and AMA (2026) position statements (links above).
  • Official guidelines from Sweden, Finland, Norway, and the Netherlands (2020–2025).
  • Coalition for Jewish Values & Do No Harm. (2026). Rethinking Gender Affirmation. https://coalitionforjewishvalues.org/wp-content/uploads/2026/01/Rethinking-Gender-Affirmation.pdf
תנועת השחרור ההומו החליטה שהומואים הם הבעיה Maeve Halligan at Cambridge Union

בשלב מסוים בדרך, לאחרונה, התנועה שנלחמה לשחרור גאים החליטה שאנשים גאים הם הבעיה.

עכשיו, אני לא כאן כדי לומר לכם שהמאבק המקורי לזכויות גאים ולסביות היה מוטעה. הוא לא היה. אני לא כאן כדי לומר לכם שההתקדמות לא הושגה. בשמחה, היא בהחלט הושגה. אני כאן כדי לומר לכם עם זאת שהתנועה האקטיביסטית שבנתה כדי להגן על אנשים גאים ולסביות נטשה אותם באופן משמעותי ומדיד — וכפי שחברי ושותף לייסוד הסביר זה עתה — היא נטשה אנשים גאים, לסביות וביסקסואלים.

ואלה המשלמים את המחיר הגבוה ביותר על נטישה זו הם יותר ויותר גם ילדים. לאחר ייסוד הארגון, צעקו עליי ברחוב, כינו אותי פשיסטית, ירקו עליי, העליבו אותי על איך שאני נראית, יצרו איתי קשר באינטרנט עם איומי אונס ומוות. אתם מדברים על שנאה, אני יכולה לספר לכם על זה הכול.

אישה שמנסה להגן על זכויותיה מבוססות-מין ועל זכויות עמיתותיה נתקלת בהתעללות על כך. זהו אחד מההשלכות ההגיוניות באופן מחריד, המסקנות של האקטיביזם המודרני של להט"ב+, תנועה שאיבדה את דרכה בלשון המעטה. הנה משהו שלא אמור להיות שנוי במחלוקת. חוק השוויון אומר שהנטייה המינית פירושה משיכה לבני אותו מין, לבני המין השני, או לשניהם. בית המשפט העליון בבריטניה פסק באפריל האחרון ש"מין" פירושו מין ביולוגי. זו החוק. זה גם המדע.

כפי שאמרה חברתי הדוברת קודם, משיכה לבני אותו מין היא על המציאות שגופנו בא בשני סוגים, בין אם אתם אוהבים את זה או לא — זכר ונקבה. והאקטיביזם המודרני של להט"ב+ בילה את רוב העשור האחרון, בואו נהיה כנים, בניסיון למחוק את העובדה הזו, כי אם מין הוא אמיתי ובלתי ניתן לשינוי, הרבה ממה שהם עושים מתפרק. לא נוח, נכון?

המיקוד והמימון בארגוני להט"ב+ משתנים במהירות ובכמעט ללא מנדט דמוקרטי מהקהילות שהם טוענים לייצג. השינוי הזה הוא לעיתים קרובות הרחק מדאגות גאים ולסביות ולעבר הלהט"ב+ העמום הזה. כל העניין בלובי להט"ב הוא להתמודד עם העובדה שלגאים יש צרכים או בעיות ספציפיות שלעיתים שונות מאלה של החברה הרחבה. כשאתם מעבירים את המיקוד, אתם מתעלמים מהבעיות האלה. כפי שהזכרתם בצדק קודם, יש יותר מ-60 מדינות, רובן בדרום הגלובלי, שבהן הומוסקסואליות עדיין בלתי חוקית. הלובי להט"ב+ הפרובינציאלי כאן דואג הרבה יותר לכינויי גוף ולהוספת 57 אותיות לאקרונימ שאנחנו כבר מתקשים איתו… בהשוואה למה שאמרת קודם, פרני, זה היפר-אינטרוספקטיבי. זה מתסכל שיש בעיות אמיתיות גדולות יותר. אפילו ארגון כללי מותקף, דבר שנחשב ניטרלי למדי. ארגון הצדקה הרשום LGBT Alliance נוסד על ידי שתי נשים לסביות, שתיהן פעילות שמאל ותיקות במדינה הזו. זהו ארגון שמטרתו המוצהרת היא הסברה עבור אנשים הנמשכים לבני אותו מין, וקואליציה עמומה של ארגוני להט"ב+ לקחה אותם לבית המשפט רק על כך שהם עושים זאת. עמדתם: אנשים להט"ב מתארגנים על בסיס מין — זה טרנספובי. התנועה אוכלת את עצמה. והתיק הזה נכשל. אבל העובדה שהוא הוגש אומרת הכול. אנשים גאים ולסביות ברחבי העולם הגיעו למסקנה הברורה. ה-LGBT Alliance בבריטניה, ארגונים מקבילים ברחבי אירופה, דרום אמריקה, אוסטרליה ומעבר. כשקהילה מתחילה לבנות את ה"יציאות" האלה, שאלו ממה הם בורחים.

ומה עשו המוסדות בזמן ש"הנהנים" שלהם יצרו כל כך הרבה קבוצות נפרדות במחאה? בואו ניקח את סטון-וול. כפי שהוזכר קודם, הוא הוקם כדי להסביר עבור להט"ב. הוא הוסיף את ה"ט" ב-2015 ומאז הוא לא עשה כמעט דבר מלבד דרישות מוגזמות על בסיס האג'נדה הטרנסית שלו. כפי שחברתי הזכירה, הוא ממש העביר סדנאות ללסביות כדי ש"ילמדו" להתגבר על התנגדותן לאיברי מין זכריים במרחבי פעילות. כפי שהיא אמרה, זה נקרא "פריצת תקרת הכותנה" באנלוגיה, רק כדי להבהיר, עם תקרת הזכוכית — משהו שצריך לשבור.

הארגון שצעד לשחרור גאים מפעיל עכשיו סמינרים על התגברות על התנגדות לסביות לגברים. אני אשאיר לכם להחליט איזו מילה אתם רוצים להשתמש בה. אני שואלת אתכם ישירות: האם "פרוגרסיבי" עולה בדעתכם? אגב, יותר מ-80% מהגברים שמזדהים כטרנסיות לסביות שומרים על האנטומיה הזכרית שלהם. הרוב הם, לפי כל הגדרה קודמת, גברים הטרוסקסואלים. והתנועה שהייתה אמורה להגן על לסביות מספקת במקום זאת כיסוי אידיאולוגי כדי שייאלצו.

כשאתם שואלים איך האקטיביזם המודרני נכשל בקהילתו, אתם יכולים להתחיל כאן. ובואו נדבר בקצרה על ילדים. סקירת קאס פורסמה ב-2024. זו הסקירה העצמאית הראשונה והסמכותית של רפואת מגדר פדיאטרית שנערכה אי פעם בעולם. והיא מתקבלת ככזו על ידי כל ארגון רפואי במדינה הזו. הממצאים שלה היו מדכאים וצפויים לחלוטין אם שמתם לב. שירות התפתחות הזהות המגדרית (GIDS) בטאביסטוק, שהיה שנים רבות המוסד הדגל של טיפול מאשר-מגדר לנוער בבריטניה, נסגר. הוא נסגר כי נמצא שהוא פוגע בילדים — לא מטאפורית, אלא פיזית, פסיכולוגית ובלתי הפיכה. בין 60 ל-80% מהצעירים שהופנו ל-GIDS היו נמשכים לבני אותו מין. 60–80%, קבוצה של ילדים שבתקופה מוקדמת יותר, לפני האקטיביזם המודרני הזה, היו סביר להניח שיגדלו להיות גאים או לסביות, אך במקום זאת הושמו על מסלול רפואי הכולל חוסמי בגרות, הורמונים הפוכי-מין ובמקרים מסוימים ניתוחים. זה היה כי הם לא בהכרח התאימו לסטריאוטיפים מבוססי-מין ארכאיים וריקים, כמו איך שהם התלבשו או עיצבו את השיער, הצעצועים ששיחקו בהם, החברים שהם בחרו.

ואגב, רופאים שהעלו חששות, שניסו לעשות את עבודתם, הודרו. חושפי שחיתות דיווחו על תרבות שבה שאילת שאלות על זהות מגדרית עצמית של ילד נחשבה ככישלון בהגנה על ילדים במקום חובה להגנה. היה להם בדיחה חשוכה מאוד שאחד מחושפי השחיתות דיווח: "בקצב ההפניות, לא יישארו גאים". וזה לא איזו תיאוריית קונספירציה. זו עדות מרופאים שעבדו בתוך המוסד שנסגר אחר כך.

אני יודעת שזה לא נוח לכם לשמוע. ואם אתם עדיין מפקפקים במה שאני אומרת, חפשו בגוגל את קיירה בל וקראו את הסיפור שלה ואת הסיפורים של רבים מהמתחרטים (detransitioners) כמוה, ואז תעליבו אותם בכך שתעמידו פנים שהשיעור של חרטה נמוך. אין ויכוח הלוך-ושוב על קבלת הדוברת. אגב, לפני זמינות והנורמליזציה של חוסמי בגרות, הרוב המכריע של הילדים, בכל מחקר — גדול או קטן — הראה זאת. הרוב המכריע של ילדים עם דיספוריה מגדרית התגברו עליה הרבה לפני בגרות.

ומה הייתה התשתית האידיאולוגית שתמכה בכל זה? ובכן, סטון-וול מופיע שוב וההנחיות שלו לבתי ספר אכפו את הרעיון הזה. "נשים טרנסיות הן נשים, גברים טרנסים הם גברים" — מציגים זאת לילדים כעובדה מוגמרת, משקרים להם, מחייבים אותם לחזור על זה או להתמודד עם האשמות בהטרדה טרנספובית.

חוק החינוך 1996 אוסר במפורש אינדוקטרינציה פוליטית של ילדים בבתי ספר. ההנחיות של סטון-וול, בכל קריאה כנה, חוצות את הקו הזה. וחומרי ספריות בית הספר, חומרים שמומלצים על ידי אותם ארגונים ויושבים על המדפים בבתי ספר בריטיים כרגע, מלמדים ילדים כיצד להשתמש באפליקציות היכרויות למבוגרים, כיצד לכבול את שדיהם בלי לספר להוריהם, כיצד להשיג ולנהל בעצמם הורמונים הפוכי-מין בסוד ללא פיקוח רפואי. חינוך הילדים הופך למנגנון להעברת הנחיות לביצוע שינויים בלתי הפיכים בגופם, מאחורי דלתיים סגורות, הרחק מהמבוגרים שאוהבים אותם.

כשהורים מעלים התנגדויות להגנה על ילדים, הם מתוארים באופן שגרתי על ידי ארגוני אקטיביסטים כהומופובים או טרנספובים. וזו תמרון מדהים, אולי אפילו ערמומי — הפכו את ההגנה על ילדים לשווה ערך לגזענות, ותראו אנשים סבירים מאוד שותקים.

בקנדה, מטפלים כבר אסורים בחוק מלשאול שאלות על זהות מגדרית עצמית של ילד. הם רשאים רק לאשר. שמענו השבוע שהבריטניה עשויה ללכת בעקבותיה. חשבו לרגע מה זה אומר. רופא שמעכב, ששואל אם ילד עשוי פשוט להיות גיי או עשוי פשוט להזדקק לזמן — מוגדר כעת כמטפל המרה.

ה"טרנסיות" הנתפסת של הילד גוברת על שיקול דעת רפואי ועל הסכמת ההורים. היא גוברת על ביטחונו של הילד עצמו. ומי מרוויח מכל זה? ובכן, יש כאן תעשייה שלמה של ארגוני NGO וצדקה שמרוויחים כסף מייעוץ HR ו-EDI, וגם האנשים שמרשימים. אחת האנשים שמרוויחה נמצאת בחדר הזה — הלן ווברלי. יש לה מרפאה פרטית שאינה רשומה עוד במדינה הזו, אלא עברה קודם לספרד ואחר כך לסינגפור.

Gender GP, כפי שהיא נקראת, נזכרה במספר תיקי בית משפט על מתן טיפול תת-סטנדרטי ולא הולם. לדעתי, זה הופך אותה למקור בלתי מהימן לחלוטין בנושא הזה…

מה קורה לאנשים גאים ולסביות כשהמילה "מין" מפסיקה להיות בעלת משמעות? מה קורה לילדים שיגדלו להיות נמשכים לבני אותו מין? הם נכשלים על ידי האנשים שטוענים להגן עליהם.

אני רוצה לומר משהו לרבים מכם שאני מצפה שכנראה לא יסכימו איתי. אני לא חושבת שאתם אנשים רעים. כמובן שלא. אני חושבת שנמכר לכם סיפור, שקר נוח שבו להיות פרוגרסיבי פירושו לעולם לא לשאול שאלות על הקו המוסדי הדומיננטי. וזה קו שבו חמלה שווה לציות.

אבל חמלה אמיתית שואלת שאלות קשות. הסברה אמיתית מגנה על האנשים שהיא טוענת לייצג, גם כשזה לא נוח. אקטיביזם אמיתי לא משתיק לסביות, לא מרפא ילדים באופן רפואי, ולא אומר לילד קטן שמשחק בבובות שבפועל הוא ילדה. אין אקטיביזם רציני מתרחש במוסדות האלה. כפי שהסברתי, יש אכיפה אידיאולוגית, שיטור שפה, התעללות מקוונת מכוערת, דרישות רגרסיביות שמתחפשות למידות טובות, ויש ילדים — סביר להניח שיגדלו להיות נמשכים לבני אותו מין, ילדים חשופים ופגיעים — שמשלמים את המחיר על הסירוב הקולקטיבי שלנו להגיד את זה.

זה לא גזענות, אז שימו לב שאני לא אכפת לי מה תגידו לי. זה לא אכזריות להתנגד לזה. זה לא מיושן לשאול בדיוק למי האקטיביזם המודרני של להט"ב+ מיועד. תהיו אמיצים. תנו לעצמכם לשאול שאלות על הנרטיב שמאכילים אתכם. אל תגידו לי להיות נחמדה אם להיות נחמדה כולל לשקר לילדים ולרפא אותם רפואית, לבגוד באנשים לסביות וגאים, להחזיר את זכויות הנשים שהושגו בדמים, ולהטיל איומים על אלה שמתנגדים. שוב, שנאה. אתם מדברים עליה. נסו להיות אישה שיודעת מהי אחת מאלה. אני אספר לכם על שנאה. לא, אני לא מצטרפת ל"נחמדות" הזו ואני אגיד את האמת במקום. אני תומכת בהצעה הזו. תהיו אמיצים ותתמכו בה גם אתם.

מייב הוליגן, איגוד קיימברידג' על ההצעה בית זה מאמין כי האקטיביזם המודרני של להט"ב+ נכשל בקהילתו.

הסרת השדיים הבריאים של בתי Removing My Daughter's Healthy Breasts

הסרת השדיים הבריאים של בתי

אני נמצאת בקבוצת תמיכה להורים של אנשים שטוענים שהם טרנס. לשניים מהמשתתפים שלנו יש בנות נחושות מאוד להסיר את השדיים שלהן.

הן מכירות את הסיפורים על המספר ההולך וגדל של בנות ונשים שעברו כריתת שדיים כפולה אלקטיבית בשם המעבר המגדרי, רק כדי להבין את טעותן זמן מה מאוחר יותר. יש את הכאב של שד עם רקמת שד שיורית שמתנפחת בחלב כדי להאכיל תינוק חדש, אבל אין פטמה תפקודית שדרכה החלב יכול לצאת. יש את הכאב של אי-יכולת לטפל בילד כפי שהטבע התכוון, כי הן נסחפו ברעיון שהתעודד על ידי אנשים בחלוקי מעבדה. הן יודעות על הפטמה שאינה עוד אזור ארוגני, שאינה יכולה להגיב למגע של בעל או בן זוג לחיים. הן יודעות על הקול שהעמיק ואינו יכול לדבר במלוא עוצמתו כי מיתרי הקול גדלו יותר מדי עבור הגרון הנשי. (ואלה הן המקרים המאושרים: יש כאלה שחסימת גיל ההתבגרות שלהן גרמה לכך שלעולם לא ידעו אורגזמה; יש כאלה שעברו כריתת רחם וכריתת שחלות והן עוברות גיל המעבר או סובלות מאוסטאופורוזיס בשנות העשרים שלהן).

הן מכירות את הסיפורים האלה שתמיד כוללים סדרה של „ספקי טיפול” שמעודדים במקום להזהיר ילדים, שלקחו את אי-הנוחות והבלבול של הילדים ומכרו להם טיול קסום שיפתור את כל, או לפחות רוב, הבעיות שלהן.

האמהות האלה יודעות שילדיהן אינם מסוגלים לקבל החלטות קיצוניות כאלה המשנות חיים באופן רדיקלי, אבל הם חוקית בגיל מתאים. האמהות (והאבות) האלה הרוסות.

הן יודעות שזה לא נכון. אלפי רופאים יודעים שזה לא נכון. ארגונים רפואיים מרכזיים יודעים שזה לא נכון. מדינות רבות סוגרות את ה„טיפול” הזה, או לפחות מכירות בכך שהוא ניסיוני, לכל היותר.

הן זועקות שהקיסר עירום.

הן זקוקות לכם להיות המבוגרים בחדר, לומר בפשטות: „אנחנו לא כל כך בטוחים לגבי זה. אולי הגיע הזמן לקחת הפסקה בזמן שאנחנו בודקים.”

בבקשה, בבקשה, הכירו את מה שקורה כאן ועשו את הצעדים הראשונים.
משפחות נהרסות בגלל זה בכל יום. אתם יכולים לעזור לעצור את זה.

Removing My Daughter’s Healthy Breasts

I am in a Support Group for parents of people who claim to be trans. Two of our participants have daughters hell-bent on having their breasts off.

They know the stories of the growing number of girls and women who have had elective double-mastectomies in the name of gender-transition, only to realize their mistakes some time later. There is the pain of a breast with residualy mammary tissue engorging with milk to feed a newborn that has no functional nipple through which to exit. There is the pain of not being able to tend to a child as nature intended because they were swept up by an idea encouraged by people in lab coats. They know about the nipple that is no longer an errogenous zone, that can not respond to the touch of a husband or life partner. They know of the deepened voice that can not speak at full volume because the vocal chords have grown too big for the female larynx. (And these are the lucky ones: there are those whose puberty was blocked who will never know an orgasm; there are those who had hysterectomies and oopherectomies who are going through menopause or suffering osteoporosis in their twenties).

They know these stories always include a series of “care providers” who encouraged rather than cautioned children, who took children’s discomfort and confusion, and sold them a magic trip that would solve all, or at least most, of their problems.

These mothers know their children are not capable of making these radically life-altering decisions, but they are legally old enough. These mothers (and fathers) are devastated.

They know this is wrong. Thousands of doctors know this is wrong. Major medical organizations know this is wrong. Multiple countries are shutting this “treatment” down, or at least acknowledging it is experimental, at best.

They are crying out that the emporer has no clothes.

They need you to be the adults in the room, to say simply: “We’re not so sure about this. Maybe it is time to take a pause while we look.”

Please, please, acquaint yourself with what is going on here and take the first steps.
Families are being wrecked by this every day. You can help stop this.